אתם מבינים, כל דבר שתחשבו עליו, תדמיינו אותו, תפנטזו עליו:
קיים.
כן, זה פשוט מאוד. מבחינה סטטיסטית אפילו, זה הגיוני.
אעז ואומר בפעם הראשונה - תחשבו על זה לרגע.
ועכשיו אומר לכם דבר נוסף:
כל דבר שאתם אפילו לא מצליחים להעלות במחשבותיכם או:
אעז ואומר בשנית - בדמיונותיכם הפרועים ביותר...כן, גם דבר זה
קיים.
"לאן חותר האידיוט" חולפת המחשבה בראשכם, ובכן...
תאלצו להאזר בסבלנות, ובזמן הזה חייכו, ללא כל קשר למצב רוחכם
כרגע, אם תחייכו הכל ישתפר, לכל הפחות, לשבריר של רגע.
קחו אותי לדוגמא, חשבתי שהבנתי דברים. אני קיים כבר יותר משני
עשורים על פי אומדן הזמן הבינלאומי, ונדמה היה לי שהבנתי את
הכל,
כן, כן... אפילו מצאתי את התשובה לקיומי ביקום, אפילו הבנתי מי
זה שיצר את כל מה שקורה מסביבי, ויכולתי לספר לכם... אלא ש...
סופשבוע קשה עבר עלי. ניפרדתי ממנה. למעשה, ניתקתי כל קשר, ממש
הכל, אתם יכולים לשער בנפשכם מה זה אומר?
למחוק טלפונים מהזכרון של הטלפון, לזרוק תמונות, למחוק תמונות
במחשב, להשליך מכתבים אינטימיים לפח, למחוק אי-מיילים, להעלים
תמונות שהיא ציירה לי...
ובסוף נתקעתי.
הגעתי למחסום בלתי עביר. מכל ביטוי חיצוני לזכרון ממנה נפטרתי
ללא השב, ובכל זאת השלווה לה ייחלתי בוששה מלהגיע...
לא הצלחתי למחוק אותה מהקופסה השחורה שלי, שם, ליד הסודות
הגדולים לקיום האנושי, נותרה היא. ישובה בתנוחה המוזרה שרק היא
ישבה בה. היא שבגדה בי.
היא ישבה בצורה מופלאה, אף אחד שהכרתי מעולם לא ישב בצורה
הזו,
היא נהגה לשבת על כפות רגליה, בתנוחה עוברית, כשהיא אוחזת את
רגליה בידיה וישבנה נותר באוויר.היא נהגה לשבת כך בכל מקום,
אפילו בבתי קפה ועל ספסלים ציבוריים. "נוח לי ככה..." היא
טענה.
וכך היא נותרה לה, ישובה, תא מוח אחד בסמוך לזהותו האמיתית של
האלוהים כפי שחשפתי פעם אחת.
את זהותו של אלוהים גיליתי לפתע, זה היה שלוש שנים אחרי שכבר
די שללתי את קיומו ביסודיות. תהליך השלילה לא היה קצר, ובודאי
שלא היה פשוט, אבל אני הייתי די נחוש בדעתי לבטל אותו, היו
יותר מדי סתירות באשר לקיומו אשר גרמו לי לפקפק באמיתותו. וכך
בערב יום כיפור אחד טיילתי לי לאיטי ושלב אחר שלב התחלתי למוטט
את האושיות עליהם מושתת היה קיום האלוהים, ככל שעבר הזמן
גיליתי שדי פשוט לבטל אקסיומה אחת, ברגע שביטלתי את זו, שעליה
היא מושתת. ובהתרוממות רוח של מדען אשר בדיוק הבין את השורה
החסרה במשוואה, השלמתי את העבודה, ולבסוף הגעתי לנוסחה השלמה:
התשובה לאי קיומו של אלוהים היא...
את ההמשך נמנע אני מלהוסיף מסיבות ברורות - הרי כבר הסגרתי שאת
זהותו האמיתית אני יודע...
ומכאן שבערך שלוש שנים מחיי השקעתי בנסיון סרק לבטל ישות,
שברגע אחד הוכיחה לי שלמרות מאמצי הפוריים?!?!? היא קיימת ועוד
איך.
שוו בנפשכם, את הלך רוחי ברגע גילויו המחודש של האלוהים, לרגע
אחד מפח נפש אדיר, כאילו עורער כל קיומי מחדש, ומאידך אושר
מופלא, שהרי גיליתי את זהותה של "הפרסונה" no.1 , אשר מרבית,
אם לא כל העולם האנושי שואף לחושפה. אילו רק ידעתם את שאני
יודע...
זה שמכנים אותו אלוהים, אינו טיפוס יוצא דופן, אעז בשלישית
ואומר - שהוא דומה מאוד לנו לבני האנוש. אתם מבינים, יש בו מעט
מהכל...
כך שלהגדיר אותו במדויק איני יכול... המיטב שיש ביכולתי לעשות
הוא, להפנותכם חזרה לשורותיו הראשונות של מסמך זה, בתקווה
להטיל מעט אור על העניין.
ובינתיים... בקו זמן אחר לגמרי, אולי במציאות נפרדת לחלוטין,
איני בטוח, פגשתי אותה...
התאהבתי בה די מהר, למרות שהיא ביקשה שלא.
היא ידעה כנראה מה עתיד להתרחש, וביקשה למנוע את השתלשלות
העניינים מלכתחילה.
אבל... ליקום חוקים משלו, ולא תמיד הם מצטלבים עם רצונות בני
האנוש.
והיום, מספר ימים לאחר תום הסערה אשר זעזעה את חיי ללא הכר,
יושב אני ותוהה, איך זה שאני, שזהותו של אלוהים ידועה לי, לא
מצליח לעשות סדר בכל העניין שאופף אותי. אפילו שקלתי להטריד
אותו קצת ואולי לקבל עזרה, אבל הנחתי שבודאי יש לו עיסוקים
הרבה יותר כבדי משקל. והחלטתי לוותר...
אל תטעו, האהבה הייתה הדדית.
למרות שהיא טענה שהיא לא יכולה להתאהב, לא אחרי מה שעבר עליה
בחיים. אני, סחפתי אותה, לקחתי אותה למחוזות מופלאים - שמוחה,
גופה ונפשה מעולם לא ביקרו בהם. ובתמורה... לקחה היא אותי,
וחשפה בפני את עולמה - שלה, המופלא והנהדר לא פחות. ולאט לאט,
איבדתי את עצמי...
הימים איתה התמתחו והתארכו כמו צל של שעת אחר הצהריים...
והזמן... לעיתים נדמה היה, שעוצר לכבודנו מלכת, רק כדי שהשלמות
תמשך לנצח נצחים...
ואז הכל נגמר. במכתב אחד.
ועכשיו אני יושב לי בישיבה שלה, וחושב:
האם אעז בפעם האחרונה...כן... לקפוץ מהצוק ולסיים הכל...תעשה
את זה...ואולי הכל רק תחבולה אחת גדולה, ובאמצעותך יקירתי,
החקוקה בליבי לעולמים, בזכותך אלוהים ישאר אנונימי... |