כבר ביום השני למסע שמנו פעמינו אל עבר מחנה ההשמדה המפורסם
אושוויץ-בירקנאו, שכיום נראה יותר כמו אתר תיירות. דשא פורח,
המשרפות, תאי הגזים ורוב הצריפים הרוסים או שאינם קיימים עוד.
אפשר אפילו לראות באזור משפחות מסתובבות בין הדשאים שמקיפים את
המקום. למרות זאת, לא שכחנו שאנחנו נמצאים היכן שהיה גיהנום
עלי-אדמות, בית חרושת למוות, הדבר הכי נורא שתכנן ויצר האדם.
במקום שכזה, לא מכובד, מן הסתם, לאכול, ולכן במשך מספר השעות
שהיינו שם ניתן היה לשמוע בני נוער מסתובבים בין צריפי אושוויץ
ומתלוננים על כך שהם רעבים.

עם ההתקדמות במסלול ההליכה שלנו עלינו ב"סולם הזוועות" עם
ההתקרבות למשרפות, ובמקביל, התקרב גם מועד הטקס שעמד להתקיים
באגם האפר שבאושוויץ ועליו היתה אחראית הקבוצה שלי. נאלצנו
לערוך חזרות לשירים גם בזמן ההליכה, כאשר עברנו מעל להריסות של
בנין נוסף. כשעצרנו התברר לנו שאלה היו השאריות של תאי הגזים.
אני חושב על זה ועולים לי שני דברים לראש. מצד אחד, הזמן מטשטש
את הראיות ומקהה את הזוועה עד שבני נוער הולכים כיום ושרים מעל
למקום הירצחם של מאות אלפים מבני עמם. מצד שני, הדבר מסמל את
ניצחוננו בקרב ההישרדות הנורא ההוא. אנחנו נשארנו כדי לחזור
ולשיר מעל להריסות המוות.
העם היהודי לא חדל מלהתקיים.

         מתוך יומן המסע האישי שלי, פולין 2002.


- הקטע נכתב נכתב לאחר ביקור באושוויץ, ה-17 במרץ 2002.