רק בקשה. תקראו את זה עם סבלנות. ובזמן הנכון. כי זה נראה לי
הכי מתאים כשזה הזמן הנכון בשביל מי שקורא אותו. אל תקראו את
זה סתם בשביל להעביר את הזמן. בבקשה.

דורך בעוד שלולית של בוץ. מלמעלה השמיים עדיין מתחלפים. מגוון
אפור כהה לסגול מחריד, ואז לצהוב חזק חזק שצורב בעיניים. יושב.
רוצה לדעת איפה היא. יודע שהיא צריכה להיות פה בדיוק, עכשיו.
איפה?
ואז רואה אותה. הולכת עם נעלי הבובה שלה על פסי הרכבת כשלידה
שכונה שלימה של ארובות ועורבים שחורים שמנקרים את העיניים כל
פעם מחדש.
נזכר באותה פעם שהחליטה לצאת ולכבוש את העולם. כאילו שהוליווד
באמת חיכתה לה...
חזרה אחרי שנתיים מלאה בסימנים כחולים ונעץ שתקוע עמוק עמוק
בלב.
חוזר להסתכל בה עכשיו, אחרי שנרגעה קצת והפסיקה לשבור חברי
ילדות, ורגליים וידיים.
ואז היא עוצרת. מסתכלת בי בשתיקה, נראה לי שהיא מזיזה את
השפתיים וממלמלת משהו כמו 'בן זונה'. והיא רוצה ללכת אבל לא
מסוגלת. הנעליים שלה כבר שחוקות מרוב ריקודים ואבא כעס, מאוד.
החגורה עפה שוב לכיוון הצלעות שפעם עוד היו שלמות.
מסתכל לה לעיניים והיא תוקעת בי את המבט החודר שלה, זה שמחדיר
לך עשרים חרבות לכל מקום בגוף.והכל קורה בשנייה אחת. ואז היא
מוציאה מהתיק החום הזה שלה, זה שקנתה כדי להסתיר את הפצע,
בקבוק זכוכית וזורקת אותי עליי.
לא ממש מוכן, למרות שכבר מכיר את הקריזות שלה, והיא פוגעת לי
בראש. הבקבוק מתנפץ וכל הזכוכיות נכנסות לי לעיניים.
מדמם.
היא עוצרת המומה. לא מבינה מאיפה בא לה הכוח סוף סוף להתמודד,
גם אם זה רק כמה מטרים ממול. רואה באוויר את האמא השמנה
והגדולה שלה. נזכרת באיש הזה, עם הזקן המפחיד שהפך אותה לבובה
בלי חוטים בתיאטרון שלו. האיש השחור המפלצתי שהכניס לה את
האצבע לשמן רותח כל יום אם היא לא הסכימה למצוץ לו.
חצאית הבלט הלבנה שלה כבר מוכתמת וקרועה ממזמן אך פתאום היא
נראית לי כמו ענן לבן וצחור שכל מה שאני רוצה לעשות זה רק לשבת
עליו ולחייך.
לחייך. כבר שכחתי מה זה.
מתעורר בחדר המסוגר שלה. כל התריסים סגורים והחלונות נעולים עם
מנעול שגנבה מבעל הבית. מסתכל על הקירות והם לא מתקלפים, אין
סדק אחד. את הסדקים היא שומרת לעצמה. מורכבת מהם, ניזונה מהם.
רוצחת עוד אחד בשביל להשיג את הטעם המתוק של ניצחון שלא הצליחה
להשיג בשום מקום אחר כי תמיד נכשלה ותמיד לא היתה מספיק טובה.
חלשה.
רואה אותה בצד, יושבת. לובשת רק תחתונים אבל אני לא רואה שום
דבר אחר חוץ מזה. שרה לעצמה את wild world של cat stevens
ובוכה... יודעת שגם היא, כמוה, רצתה להיות. לא ידעה כמה שאכזרי
שם ולא שמרה על קשר. התנתקה. ועכשיו היא בקושי מצליחה להוריד
את הפלסטרים מהגוף המפורק שלה. הדבק פלא-שאותו נוכל הביא לה
בערב שהאורות כבו והיא התמסרה לו לגמרי בשביל תפקיד שלא יצא
ממנו כלום-הצליח בקושי להחזיק את השיער שלה מחובר לקרקפת. בגלל
זה הוא נושר.
לא נראית חולה בכלל. אולי בכלל לא חולה, רק עייפה. מותשת.
חוזרת ואומרת לעצמה שהיום זה היום ושהיא תתחתן. אמרה לו שהיא
רוצה ילדים ושהיא רוצה חלק ממנו אצלה. ואז בעט בה בבטן וזרק
עלייה את כל האשמה לחיים המחורבנים שלו, ומאז היא לא ראתה אותו
עוד.
מעביר יד על הלחי שלי, הזיפים קצת דוקרים, אבל נזכר שהיא אהבה
את זה. עוד כשהיתה קטנה אהבה שדברים דוקרים אותה. היתה לוקחת
את הסכין מטבח ושורטת את עצמה עד שהיה יורד הרבה דם, ואז היא
היתה מלקקת בייסורים. כאילו כבר מבינה. מוצפת בכל כך הרבה
דברים טובים אבל לא מבינה את זה. לא אומרת מילה על הקץ, על
להרוג את עצמה. לא רוצה אפילו לעשות את זה. מחזיקה בעובדה
שצריך לסיים את זה בשיא. "תמיד תמותי בזמן הנכון" אמרה לה אמא.
לא. זאת לא היתה אמא. אמא לא היתה שם. אף פעם. 'אולי זה בגלל
זה', היתה חושבת לפעמים, 'בגלל שימי ההילולים של אמא התחילו
ברגע שנולדתי'. אבל מזמן חדלה להאשים אחרים והרביצה רק לעצמה.
שמה לב שאני שוב מסתכל והעבירה יד על הפס הדק בין התחתון לעור
היפה שלה, שלא רציתי לראות אז. לא מנסה לגרות, אלא להסתיר.
ניגשת אליי חצי מעולפת חצי מסוממת ומושיטה לי את היד שלה.
מוזר, הכל אצלה נסדק רק יד ימין שלה נשארה חלקה, יפה, כמו
שתמיד היתה. גזרה את הציפורניים כל כך הרבה וכל כך חזק עד
שרואים את העור מקולף ואת החיים שהולכים שם בפנים. את כל
האנשים הקטנים האלה שתמיד צועקים לה "טיפשה!" מסיט את הראש
הצידה. לא בכוונה. מובך. נופל על המיטה הקשה שלה. בנתה אותה
לבד. פעם ראשונה שעשתה משהו בלי עזרה של אף אחד והיתה כל כך
גאה בעצמה. אבל גם זה נגמר, כמו הכל. מסתכל על התקרה שפתאום
נראית כל כך גבוהה וכל כך רחוקה. וכל כך נקי שם למעלה. אפילו
העכבישים לא מעיזים לבנות להם שם בית עם גינה, שלושה ילדים:
שתי בנות ובן, וכלב.
מופיעה מעליי לפתע ומשהו זז, לא במכוון. רואה רק צללים שלה.
מרגיש בנשימה שלה שתמיד הריחה טוב מסוכריות מנטה שגנבה מכל
חנות שראתה.
היתה נכנסת ומחייכת את החיוך השברירי והיפה שלה. אותו חיוך
שיכל לבוא במקום דלי המים של דורותי כי הוא היה ממיס אפילו את
אותה מכשפה. אפילו את אמא. היתה הולכת למתקן הממתקים ומכניסה
את הקופסא של המנטה לכיס ויוצאת באותו הדר שאזרה לפני שנכנסה
לחנות. ואז היתה בחוץ והכתפיים שוב היו נשמטות והחיוך היה
נפסק. היתה יושבת על שפת המדרכה כאילו כדי שבכוונה מכונית תעלה
לה על הרגל. כמו שכבר קרה.
אני עולה אלייה קצת. ממצמץ. שולח לשון ארוכה לפנים שלה בשביל
ללקק. מרגיש כמו זאב. חש בציפורניים גדלות עוד ועוד עד שהופכות
לטפרים ארוכים וחדים. מעביר את האצבע על השפה המפורקת שלה. כמו
מעביר זכוכית על לוח ויש את הרעש הנורא הזה שמעביר צמרמורת.
קורע אותה מבחוץ והדם שמשפריץ לה מהשפה מתערבב עם הרוק שלה
והיא בולעת את זה ומתענגת. בקושי נושמת. למדה להתמכר. יודעת
כבר את המשחק כי הפסידה בו המון פעמים.
אומר בקול הכי קשוח שאני מצליח להוציא מהגרון החנוק שלי "I
love you".
עוצרת. מסתכלת. בטוח שהיא הולכת לנשק ושהקסם יחזור, אבל זה
נגמר ואי אפשר להתחיל מההתחלה.
הפנים שלה מתעוותות ולפתע היא נראית זקנה במאה שנים ומיליון
קמטים גדולים וקטנים מופיעים על הפנים שלה-מבהלה.ויורדת ממני,
בתנופה. בבת אחת.יושבת על כסא בצד ומגרדת את עצמה. מורידה אותי
ממנה. שורפת את עצמה במחשבות המלוכלכות שלה.
'ממש כמו בשיר הזה של סינטרה' אני חושב. מפסיק לחשוב. כמוה,
יודע כבר ממזמן שזה רק מכאיב. רוצה להיות איתה וכל הזמן עושה
טעות, כל הזמן נסוג, מתחרמן, מתאהב. לא, לעולם לא מתאהב. אף
אחד מאיתנו לא מסוגל לקחת על עצמו כזה משקל. עדיף שהים יאכל את
השמש ולא ייתן לה לחזור לשמיים, בדיוק כמו שכלאו אותה במדרון
האפל ובכלא האכזרי בדרך להצלחה.  בדרך לכוכב משלה על מדרכה,
בדרך לרכילות בצהובונים שאנשים בני 14 כל כך נהנים לקרוא.
פוחדת להתקרב אליי שוב. מאשימה את עצמה שוב. איך לא? מבחוץ
שומעים את אופניק מ'רחוב סומסום' צועק כמה שהכל חרא, והוא מעלה
לה חיוך על השפתיים. אבל לא חיוך כזה שזבוב יכול להיכנס
ולחגוג, אלא חיוך שבקושי מספיק לקרן אור להיכנס. והיא באמת לא
נכנסה.  עוזבת את החדר במטוס סילון אל עבר עתיד טוב יותר.
בחלומות שלה. כן בטח... נותנת שוב את הפיהוק החתולי הזה שלה
וחוזרת להתכנס בעצמה. מתחת לכל החיצים, לכל הסימנים שמודיעים
באופן הכי חגיגי שהיא מתה. לוקחת עוד כדור והניצוצות חוגגים.
לאגדה היא כבר בטוח לא תהפוך. שחורה ועצובה. האיפור שלה נמרח
והיא מתחילה להנמס על פרק היד שלי. בקושי מחזיקה מעמד בחיים
האלה, איך לעזאזל תצליח בעולם הבא? אם יש כזה בכלל. רוצה
להאמין שאין עוד גיהינום. מדמיינת כבר איך השדים הקטנים
והאדומים האלה עם החניתות נכנסים לה לעיניים וחופרים שם כדי
למצוא זהב, ויודעת שזהב זה הדבר האחרון שהם ימצאו. קודם את
החולשה. והיא חלשה ואני חלש ולעולם זה לא היה מצליח, ואני יודע
את זה. יודע שהכל נעשה אצלה בשניות וגם המוות המוזר הזה שלה
עכשיו לוקח בדיוק שנייה. והיא אפילו לא מחייכת, איך היא יכולה.
לקחה איתה רק את אותו מעיל גשם כחול מפורסם מהשיר של לאונרד
כהן וסגרה את הדלת.
נשאר לבד, פותח את התריס. פגרים של יונים נופלים עליי והשמש
מסנוורת יותר מדי. מסתכל על הערפל שמתחת וכל כך מתחשק לי לקפוץ
בדיוק באותה נקודה שראיתי אותה על הגשר בסרט השחור לבן הזה
שראינו ביחד בסינמה, מתחת לכוכבים, כשעוד היה טוב.