אין דבר כזה אלוהים, אם אלוהים היה קיים, הוא לא היה נותן
שיהיו צלקות

                           
       

ליד הבית של דנה צמח עץ.
היא לא ידעה בדיוק איזה עץ זה, הוא היה גבוה כזה ועבה, עם
ענפים שהגיעו לשמיים ועלים שכיסו את כל העולם כשטיפסת עליו.
היא הייתה באה אל העץ כל פעם שיה לה רע. כל פעם שהיא הייתה
מרגישה כאילו הלב שלה נמחץ לאט לאט במלקחים של אכפתיות  
וכאב.
לפעמים, המלקחיים היו מופיעים כאילו משום מקום, באמצע התוכנית
האהובה עליה ביותר, או ליד הקיר של בית הספר היא הייתה מבינה
שאין סיכוי. לפעמים הם היו תוקפים בהפתעה, כשהיא לא הייתה
מוכנה אליהם וכשהיא לא ידעה איך להתגונן.
אלו היו הפעמים הקשות ביותר.
פעם אחת, המלקחיים לא הופיעו בערך חודש, ודנה, בתמימותה, כבר
העזה לקוות שהיא נלחצה מהם. שזה סתם היה עניין של גיל. אבל לא.
הם היו מתוחכמים. המלקחיים ארזו את כל כוחם למתקפה חזיתית
אחרונה, במטרה לשבור סופית את האוייב.
זה קרה בפתאומיות, באמצע החלום הורוד של דנה שהכל יהיה בסדר.
היא הסתכלה על עצמה במראה, והבינה שלא. לא בגלל איך שהיא נראית
או חושבת, אפילו לא בגלל שהיא העלתה איזה קילו או שניים (נו,
לא נשקר לעצמנו, אז ארבעה...), לא. דנה הבינה באותו רגע, שאין
למה לקוות, כי תבינו, דנה סוף סוף גילתה את הסוד שהמלקחיים
ניסו ללחוש לה כבר כמה שנים טובות.
שלא כמו באגדות, תיבת פנדורה נותרה סגורה אחרי שפלטה מתןכה את
כל זוועות העולם, והתקווה כלואה בתוכה. אין תקווה באמת, ולכן
אין יותר סיכוי לכלום. המלקחיים רק ניסו לעזור לה כל הזמן הזה,
כדי למנוע ממנה לחיות באשליות לעתיד טוב יותר. הם היו החברים
היחידים שלה, אלו שלא שיקרו.
כשדנה הבינה את זה היא לא בכתה, לא זרקה את עצמה על הרצפה או
אפילו חתכה חתכים עמוקים בידיים של ה עם הסכין הכי חדה במטבח.

היא פשוט יצאה החוצה, כי תבינו,
ליד הבית של דנה יש עץ,
היא לא ידעה בדיוק איזה עץ זה, הוא היה גבוה כזה ועבה, עם
ענפים עביש שהגיעו לשמיים. כאלו שלא ישברו כשיקשרו אליהם חבל.