צדק פואטי קצת עצוב לעונה זו.
ככה אמר מישהו, ככה היא שמעה.

ירד גשם כשהיא רצה עם ראש רטוב, ברחוב הומה אדם בשעה שהשמש
טובעת בתוך ים הדמעות, בשיער שלה יש זרע של פלסטיני.
בכיס שלה שטר מקומט של עשרים שקל , חצי חפיסה של מסטיק אורביט,
כמה שקלים בודדים למונית, אם תמצא.
בשיער שלה יש זרע. של ערבי.
היא לא הרגישה בזה, עד שמושיקו אמר לה מה זה הקשה הזה בתוך
השערות שלה. היא אומרת לו היא לא יודעת, והוא כבר מריח מה זה
יכול להיות.
כשהוא העיף לה סטירה היא התחילה לרוץ. ואז התחיל לרדת הגשם.

מוחמד עזיז אמר לה שבניו יורק יוכלו לעשות ים של כסף. הוא יעשה
בשבילה. היא תגדל את הילדים שיהיו להם בניו יורק, הוא יקנה לה
מה שהיא רוצה.
שאלה אם יש לו מסטיק. אמר שכן, אולי היא רוצה גם סיגריה.
היא אמרה שתיכף מושיקו יבוא, אבל הוא היה לו לחוץ הקטע של ניו
יורק, ולהגיד לה כמה שחשוב לו הקשר בניהם.
הוא ישן בפיגומים במחסן שהוא בונה לאבא שלה. הוא בגיל שלה אבל
הוא פלסטיני והיא לא.
בגלל זה הוא לובש תמיד את אותם בגדים אפילו שהוא מקפיד להתרחץ,
ותמיד יש לו ריח של זיעה, והידיים שלו קשות מהבלוקים שהוא
מרים.

הוא כבר לא ישוב לנובלס לעולם.
הוא שומע את המסגדים ממרחקים כדי לא לשכוח לאן ולמי הוא שייך.
אבל הוא שכח בכל זאת.
את הכסף הפסיק לשלוח לאבא שלו אפילו זה לא מקובל. הוא צעיר, יש
לו עתיד ורוד יותר מהפיגומים האפורים בשכר מינימום.
הוא לא מוציא על כלום. רק קצת על סיגריות.
לא קונה בגדים לא קונה כלום. רק דולרים, זה כדי לקחת את האישה
שלו לניו יורק שמה הוא מוחמד עזיז ולא השם שלו כמו היא אומרת,
שלילי משהו - קונו שו האדא, קונוטציה שלילית.
יש כבר אלפיים דולר, ועוד קצת עד שגומרים המחסן.
הלך הוציא דרכון פלסטיני וצריך לחזור הביתה כדי לטוס משם, קשה
הפרוצדורה לפלסטיני.
ככה אמר לה כשחיבק אותה בלילה.
כשמושיקו פתאום נכנס.

מושיקו ליטף את האקדח 9 מ"מ שנתנו לו בשביל לעבוד בשמירה.
זה טוב שיש נשק. במיוחד כדי להרוג ערבים. כאלה שאונסים לך את
החברה שלך ומשאירים לה זרע בשיערות היפות שלה.

מוחמד עזיז ידע שמשהו תמיד משתבש בסוף, בגלל זה גילה לה איפה
המחבואה של הכסף. איפה הדרכון. הכרטיסים שקנה לניו יורק.
בחלומות שלו, גן עדן זה ניו יורק. הוא רצה אהבה. האמין בחופש,
במוזיקה, באהבה.

סאו'ת אל חוב וואיל סאלם.

מושיקו נכנס לניידת, ברקע העו"ד צועק לו, "זה הגנה עצמית, זה
הגנה עצמית"

היא רצה בגשם, בלי מעיל. 20 שקל הספיקו לה בדיוק להגיע לבית של
מוניר באלנבי ת"א.
כשנכנסה עם המפתח שהיה לה, היכה בה ריח חריף של זיעה, וריחות
של נעליים.
המטבח היה מטונף.
לא היה לה איך להרגיע את עצמה, אז היא התחילה לנקות שמה, גם
כשנשמעה דפיקה בדלת, היא המשיכה לנקות, את החדרים, את הסלון,
כיבסה את הבגדים של 7 פועלים שחיו בדירה של מוניר.
מנקה ובוכה.
הם יגיעו מאוחר בלילה, ולה אין לאן ללכת, החולצה שלה מוכתמת
בדם של מוחמד עזיז שנהרג בזרועותיה, והזרע שלו בשיערות שלה.

היא לא חלמה להתקלח. לא היה סרט כזה שהיא תמחה את זיכרו מעל
גופה. מושיקו במעצר, ואבא שלה ההיסטרי מחפש אותה בכל אזור
ת"א.

מוניר ראה אותה, וישר ביקש ממנה ללכת.

"מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים
לשבעה מדוכאים, לשבעה פלסטינאים"

בהערכת המעצר קבעה השופטת ירי פלילי.


מוחמד עזיז חיבק אותה ואמר שבעוד שבועיים יטוסו לניו יורק, ואז
לא יהיו להם בכלל דאגות, היא תוכל לחבק אותו כמו שהיא מחבקת
גבר ולא לחשוב כל הזמן שהיא מחבקת ערבי.
היא נפרדה ממושיקו לילה לפני זה ואמרה שיש לה מישהו אחר.
לא יהיה אחר חוץ ממני, אמר בפאתטיות.
או אני או כלום.
היא ומוחמד עשו אהבה בפעם הראשונה.
מושיקו נכנס אחרי שעקב אחריה, וירה ירייה בודדת בראש של מוחמד
עזיז, שמת בזרועותיה, ולחש לה, לנסוע למוניר באלנבי, לקחת את
הכסף ולטוס לניו יורק.

מוניר נתן לה אלפיים דולר, לחש שאללה הוא אכבר וסגר את הדלת
בפנים שלה.

עכשיו היא בניו יורק - אף אחד לא יודע מה היה איתה.
אומרים היא עובדת מלצרית , גרה בדירה של מהגרים הולנדים אף אחד
לא שמע עליה מאז מושיקו מרצה מאסר עולם, ומותו של מוחמד עזיז
נרשם ככתם למשפחתו מהבושה.

ככה זה בעולם מושלם.
קוראים לזה צדק פואטי, מישהו אמר
לא יודעים באיזה הקשר, אם בכלל.