לפעמים, כל מה שאני צריכה לידי זה מישהו. פשוט מישהו, שינגב לי
את הדמעות, או ילטף לי את הפנים, או פשוט יחבק אותי ככה מאחורה
וירגיע אותי, יגרום לי להפסיק לרעוד. וזהו. מישהו שלא יגיד לי
בדיוק את מה שאני לא צריכה לשמוע, מישהו שפשוט ישב וישתוק איתי
וירגיע אותי, בלי מילים.

למה את מגזימה?

כשאני על סף דמעות, ומישהו טורח להסביר לי שאני בכלל לא מבינה
כמו שצריך, זה יכול להכאיב לי הכי חזק, וזה בדיוק מה שיפרוץ את
הסכר הזה של הדמעות, הסכר הזה שנפרץ הרבה יותר מדי פעמים ומכל
כך הרבה סיבות.
אני לא צריכה לשמוע שוב שאני צריכה ללמוד לפתח חסינות. טיפול
פסיכולוגי כבר עברתי, ופחות חובבני מהשטויות האלה.

את מחפשת, פשוט מחפשת.

יש איזה מצב כזה של יאוש תהומי, של הרגשת מועקה כזו בחזה שלא
מסכימה לעבור לא משנה מה. ואני מנסה, אני באמת מנסה שלא יראו.
אני מנסה להסתיר את זה כי כל מה שיקרה זה שיחשבו שאני מזיקה
לעצמי, מסבכת את עצמי, ולמרות שמכחישים, זה ככה. ואני יודעת
שמתישהו זה נמאס. אני כל כך לא רוצה להימאס. שוב. בפעם
המיליון. בפעם המיליון זה ישבור אותי.

הכל בסדר?

מוזר איך שפשוט אי אפשר לכתוב על הרגשה שאתה לא מרגיש באותו
רגע.
מוזר איך שעכשיו דווקא אני שמחה.

תפסיקי לקחת הכל כל כך קשה.

כתיבה של אמצע הלילה, כמה רע זה כבר יכול להיות. הכי הייתי
רוצה להיות מחוץ לבית עכשיו. האוויר והאנשים של בחוץ גורמים לי
לצאת מחוץ לעצמי, מחוץ ללב שלי, וזו ההרגשה נפלאה, כי כמה כבר
אפשר להתעסק בלב של עצמך, לסחוט אותו ולמעוך אותו עד שבסוף לא
ישאר כלום. הכל יחמוק לי בין הידיים.
כיף להיות חופשיה מהדברים שרודפים אותי תמיד. מחשבות, רגשות.
גם אנשים אחרים יודעים יפה מאוד למעוך ולסחוט לי את הלב
כשצריך.
אני מקווה שבפעם הבאה שאני אצא אני לא אשבר.

זה לא כל כך טוב בשבילך.

אני סתם שופכת את הלב עכשיו. אני כותבת את זה כבר שבועות, ולא
מצליחה להעביר את העוצמה למקלדת, שתעביר את זה למסמך הזה, שאני
אעביר יום אחד למקום שבו כולם יראו, ויבינו. בטוח יבינו. אני
אנסה מספיק חזק. אני מפחדת כשלא מבינים, בגלל זה אני מצפה
לזה.

את בטוחה שהכל בסדר?

שאלוהים יעזור לי. אני רוצה כמו בטרגדיות יווניות של אוריפידס,
שאיזה אל יבוא ויפתור את הכל. דאוס אקס מכינה. כי הפיתרון הוא
נבירה כל כך כואבת ומסובכת. ומה בכלל עדיף, נבירה או המצב הזה,
של אמצע הלילה ודמעות. כתיבהעוזרתלי. כ ת י ב ה  ע ו ז ר ת  ל
י. מה זה קצת שכנוע עצמי.
אבל לא. כתיבה זה נבירה, וזה טוב וזה כואב.
מצד שני זה כמו לחטא עם אלכוהול פצע פתוח לגמרי.

אוף איתך.

עיניים צורבות, שוב. אולי כי שיפשפתי אותן יותר מדי. מאיימות
להיעצם, אבל אני יודעת שהלילה אני לא אשן.
מחפשת מילים שמתארות דיכאון. מנסה להגיד את המילה בדיקציה
מוגזמת, כמו שלמדתי בתיאטרון. דגש על כל הברה. איכשהו זה משעשע
אותי. דייייכאאאאאא-אווווווןןןןןןן.

תגידי 'ד-י-כ-א-ו-ן', מותק, נו!
יפה מ-אוד! ככה אנחנו אוהבים אותך.

אותו דבר עם הרגשה. מחפשת מילים שמתארות הרגשה. ספציפית
וכללית. לפעמים אני אפילו מוצאת.

נו, מילא.

תגידי 'ק-ל-י-ש-א-ה', מותק!

בעצם עזבי. תגידי 'ה-ת-ב-ג-ר-ו-ת'.

למה זה כל כך קשה?

שמה דיסק רגוע במערכת, לשם שינוי. יושבת ליד המחשב, מקלידה עוד
ועוד מילים. מילים ומילים. יותר מדי מילים. כבר הרבה זמן החיים
שלה סובבים סביב מילים. דיבורים. מחשבות. הכל מילולי. מילולי
מדי. מילים מנפצות. מנופצות. לא ברורות, שלא חושבים עליהם
מספיק, לא משקיעים מספיק, לא נותנים להם את הכבוד שמגיע להן.

כאילו שלא היית שקופה לגמרי.

אני מרגישה.. ננסה נקודת מבט מרוחקת יותר, זה מקל.
היא שמה דיסק רגוע במערכת, היא מרגישה. אני מסתכלת עליה יושבת
ככה ומקלידה, לוקחת הפסקות והולכת למיטה, הולכת למטבח. חוזרת.
יושבת. שמה בוהן ואמה על הרקות. עוצמת עיניים. אני רואה שקשה
לה להוציא את זה מעצמה עכשיו. היא מוחקת, ואז רושמת שוב. אני
יודעת שקשה לה לפעמים, ואני יודעת גם שטוב לה לפעמים. ואני
יודעת שלפעמים היא לא מודה שטוב לה לפעמים. ק-ל-י-ש-א-ה. היא
יודעת יפה מאוד מה זה אומר. היא יודעת יותר ממה שהיא מודה שהיא
יודעת. היא...
אני. אני מרגישה.

יהיה בסדר.

איזה חדר מלא יש לי. מלא חיים. מלא דברים. מעניין. יפה שהוצאתי
הרבה החוצה. זה דווקא הישג. אני חושבת שזה הישג לשדר מלאות
החוצה. (זהעוזרלי).
אני נותנת יותר מדי. מרשה יותר מדי לאחרים. אני חושבת. אני
חושבת שאני לא חשובה מספיק. אני עושה את עצמי לא חשובה.
(זהתלוירקבי).
זה תלוי רק בי. אז למה אני לא עושה שומדבר?

תפסיקי לבכות.

תפסיקי לבכות.

אל תהיה כזאת.

אל תהיי כזאת.

באמת שיהיה בסדר.

באמת שיהיה בסדר.