שמי רמלה התכסו דוק של עצב, רסיסי תיקווה התפזרו לכל עבר ,
השמש שקעה בכיוון בית הכנסת של הבוכרים , ושפכה זוהר בוהק על
המוני האנשים שהגיעו לבית עלמין צבאי ברמלה, באמצע של יום
באמצע הסתיו, באמצע השרות הצבאי של החייל יוסי, לקראת סוף
נעוריו ותחילתם של החיים.
כולם היו שם. התקשורת, החיילים, המפקדים, המשפחה וכל בני
העיר.

(הגעגוע, היא לוחשת, כואב, כשבעצם אתה לא יכול ממש להגדיר מה
זה מילה כמו געגוע.
זה כאב לראות אותו. או לא לראות. או לדעת שלא אראה אותו יותר.
מה זה יותר?! מה זה המילה נצח?
מה, הוא כבר לא יבוא?)

הברושים עמדו זקופים, ורוח סתווית נשבה, מביאה איתה ריחות של
גשם, את בשורת סוף הקיץ,  על המכונית האדומה שנותרה בחניה כפי
שהותיר אותה יוסי, כולם הסתכלו עליה, כאילו להזכר, לדעת של מי
המכונית האדומה. אף אחד לא העיז להתניע את הסיאט האדומה ופשוט
לנסוע איתה במרחבי החופש, היא סתם עומדת, מתכסה אבק ועלים
צהובים, כעדות אילמת לנעורים שהכילה בתוכה, הריפודים שלה
ספוגים בצחוקים, אהבה, מוזיקה וחופש .

(נעורים, זה משהו קצר, היא אומרת, החיים מרכיבים את כל מה
שכולל בן אדם בתוכו, הוא נולד, ומתחיל לחיות.
נעורים זה קצר. זה נגמר בפתאום. אין התחלה לנעורים, יש הרבה
אמצע, אבל הכי כואב זה הסוף. גודע וקוטע.)

ככה זה היא אומרת - ובוכה.

אני יושב על כיסא עץ ומתבונן בה מערבבת את הסולת בתוך קערה
גדולה, מוסיפה מלח, מודדת באצבעות, מלטפת את השמן ומערבבת עם
היד בתנועות סיבוביות.
"צריך להאכיל את כל האבלים". 3 קילו קוסקוס בסיר, 3 סירים
עומדים בו זמנית על הגז.
"אצל חאטום העיראקית ממול עושים את המרק", היא אומרת, "אני
אחראית לסולת. זהבית אחראית על הירקות, חאטום עושה המרק. אני,
אתה רואה, ככה עם הסולת, מערבבת, שמה קצת מים, מערבבת, שמה עוד
קצת מים, בוכה, ונופלות הדמעות, ככה בלי שאני אשים לב לתוכו של
הקערה, ועוד קצת מים, ודמעות".

"כאב, זה משהו שחותך לך ת'לב. אני חיה כאילו לא בתוכי, אני מתה
הולכת. אני מפוררת את הרגשות, מנסה לנסות לא לחשוב.
אני לא יכולה, כי עוד לא התקלחתי והריח שלו עוד עלי.
הוא נישק אותי רק הבוקר, לא יכול להיות, שעוד לא רחצתי את הגוף
מהנשיקות שלו, הרוק שלו התייבש לי על הגוף, והוא כבר קבור ואני
עומדת פה, במטבח של שמחה, הבת של חאטום שממול, שעושה המרק,
מערבבת הסולת עם דמעות".

הזמן ספוג קולות קרב. יונית לוי קריינית החדשות הודיעה בקול
דרמטי שעוד חייל נהרג במהומות. העיניים שלה היו פעורות לרווחה,
והפנים שלה שיקפו תדהמה מוחלטת.
ככה זותי. ככה היא אומרת חדשות.
הידיעה הבאה היתה על תקריות פוליטיות. מי נגד מי במשחק השח מט
של החיים שחיינו.
ברמלה קפא העולם יחד עם העיניים של הקריינית יונית לוי.
"זותי שהולכת עם הקריין שיחד עם הבלונדינית"? שאלה את שושי
דודה שלה , עם כל החינה בשערות שלה, עטוף בניילון של המכולת.
"זותי יפה דווקא", אומרת, מוזגת תה לכוס קטנה, אוכלת וופל,
מחכה שיעבור הזמן שתוכל להוריד החינה המסריחה שעוטפת לה את
הראש בצבע ירוק.
שושי מתקשרת ליוסי. המנוי שאליו חייגת אינו זמין כעט, אנא נסה
שוב במועד מאוחר יותר.
בת זונה - הקריינית, היא צועקת לתוך הסלולארי, תביאי את יוסי ,
תביאי.
יצחק נכנס מבקש ממנה לשחק בסנייק, זיוה חברה שלה באה לעשות
שיעורים באזרחות לקראת המבחן מחר.
רק העיניים של יונית לוי קופאות לה במבט. "וווי, זאתי" אומרת
הדודה, "מה קרה לך , את?"
שושנה מסתכלת אל רחוב בשעה כזאת של אמצע היום.
אין לימודים לתלמידי י"ב לקראת הבגרויות.
הוא אמר לה - "מה אכפת לך, עוד שעה איתי כפרה עלייך, מחר אין
לך לימודים גם ככה".
הוא אמר לה
"בשש בבוקר אני צריך להיות בהסעה"
הוא אמר לה
"יהיה בסדר, נשמה, לא לדאוג".
הוא אמר לה
" אני משאיר את האוטו, שלא יפגע לי מטיל של המנאייק, הזונות,
הערבים שרמוטות, האוטו, נשמה שלי, יום שישי אני אצא לשבת וניסע
לטבריה, נישן על החוף, ניקח את בני וזהבה, נעשה חיים, מה את
מתרחקת? מה יש לך? תתקרבי קצת, תני להרגיש אותך, חיים שלי".
מה יש לה זותי? שואלת זיווה את הדודה עם החינה על הראש? אולי
רעבה, לא יודעת, חלשה, לא מדברת.
שושי, מה קורה?

שושי מביטה ברחוב איך ניידת משטרה, אוטו של צה"ל ומכונית ראש
העיר מגיעים בזה אחר זה אל הבית של ההורים של יוסי שגר בשיכון
ממולה.
הדממה צועקת לה, היא לא שומעת כלום. לא את הדודה לא את זיווה
לא את יונית לוי, לא הטלוויזיה. כלום.
היא שומעת מישהי צועקת.
זה בטח היא.
זה גם בטח אמא של יוסי.
זה גם יכול להיות אחות שלו, ודודה, גם אבא שלו, גם האחים, כל
השיכון של הבוכרים בוכים, וצועקים.

סיבוב שני לסולת. הורידו את הראשון, עכשיו צריך לשים 3 כוסות
מים בכל סיר של 3 קילו ולערבב.
זה חם, אני אומר לה, והיד שלה נהיית אדומה, היא לא מרגישה
בכלום, יוצא לה רק דמעות כל הזמן ואין לה נחמה. נראה כאילו היא
לא שומעת אותי.
אני אומר לה, כפרה עלייך תיזהרי לא ישרפו לך הידיים, תשמרי על
עצמך, חיים שלי.
חאטום צועקת המרק מוכן, שושי צועקת שעוד מעט אפשר לאכול
הקוסקוס, אני מסתכל איך הידיים שלה הופכות ורודות עם כתמים
אדומים. מקווה שלא כואב לה.

"אהבה - זה אושר והרגשה של שלמות. משהו שלם, מוחלט, בלי מחשבות
תוהות או געגוע.
לאהוב את יוסי - היה הדבר הכי יפה שהיה לי בחיים שלי.
זה לא משנה איפה הוא היה בכל רגע, כי הוא היה עמוק בתוכי,
בנשמה שלי, הייתי מריחה אותו גם אם התקלחתי מאה פעם, הריח שלו
היה לי תמיד בתוך הראש. לא הייתי צריכה תמונה שלו כדי לדעת איך
הוא נראה. ידעתי אותו, תמיד.
אהבה זה נתינה מוחלטת שניזונה מצפייה, מתקווה לראות אותו, אמר
עוד שעה הוא אצלי, אני מתה עוד קצת, ואז אני חיה.
הוא חוזר לבסיס לשבועיים.
אני חיה בין לבין, מדברת איתו בטלפון הסולולארי כדי להחיות את
הלב, לעשות לו הנשמה. סופרת זמן.
שבועיים מתקצרים לשבוע שמתקצר לימים ספורים שמתקצרים לשעות,
לדקות, לרגעים של אושר נמסים, לעוד ימים של ציפיות.

מה עכשיו?"

כולם בכו. כולם.
אבא שלו זעק שאל מלא רחמים, הפעילו מיקרופון שכל האלפים שהגיעו
ישמעו. המקרופון חרק כל הזמן, עשה רעש.
היו יריות כבוד. אמרו היה גיבור, אמרו, יה איזה חבל איזה סבל,
הסתכלו עליה , אמרו חראם על הילדה, איזה ילדה יפה, איזה גבר
חסון היה, איזה מלאך. עכשיו מלאך באמת.
מישהו זעק שמוות לערבים המסריחים, מישהי ענתה לו, זה ברק
המנייק הפחדן לא יודע להחזיר אש.
בשולי ההלוויה אנשים דיברו ככה, פוליטיקה כאב , אהבה ומוות
איזה כאב, איזה כאב.
הזקנות הבוכריות תמכו בסבתא שלו, בקושי עמדה ברגליים שלה, אמא
שלו התעלפה היה צריך לשים אותה באמבולנס, אחות שלו בוכה בוכה
בוכה, כפרה עליה, כתה צועקת ובוכה, וזותי שושי, אישה שקטה,
איזה דמעות שוטפות לה הלחיים והיא נראת מלאך בעצמה.
אמרו רק אתמול נפגשו יצאו לבלות עד הבוקר, שהוא היה צריך
להספיק להסעה של הבסיס שלו, "תעסוקה מבצעית", אמר ולא הסביר,
לאמא שלו שיקר, שהוא ככה, במפקדה יעני, לא עושה כלום מסוכן. אח
שלו, סרן, ידע את האמת.
אמרו לאמא , יהיה בסדר.
אבל היא ידעה. ידעה כמה מסוכן, חשבו היא מטומטמת. אמא תמיד
יודעת.
כיסו אותו בפרחים. כמה פרחים. ממועצה אזורית גזר, שמה הדריך
נוער לפני שהתגייס, מעירית רמלה, שהוקירה את המשפחה השורשית
בעיר עוד מימי העלייה שלהם מבוכרה. מבית הספר התיכון , מהצבא
מבית ספר של שושי, מתנועת הנוער. נראה כאילו פקידות כל העולם
היום הזמינו פרחים להלוויה של יוסי.

אני מסתכל עליה איך היא יפה תמיד. היא יפה כשהיא בוכה והיא יפה
כשהיא צוחקת, היא יפה ערומה והיא יפה לבושה, ולא חשוב מה היא
תלבש היא תמיד תהייה יפה ואני יאהב אותה תמיד.
עכשיו היא עצובה, אבל היא יפה. אני מנסה לתמוך בה והיא לא שמה
לב אלי. כאילו אני כלום כאילו אני רוח.
יש את העולם כולו ויש אותה. הכל הרבה והכל כאילו כלום. העולם
במה והיא  הכוכבת.
אף אחד לא מעניין אותי שמה חוץ ממנה. כולם קורסים תחת נטל האבל
והאובדן.
אין לזה חשיבות לגביי, כואב לי רק שכואב לה, יפה שלי, יש דברים
שבחיים שלנו נופלים עלינו ככה, בהפתעה.

מטחי הכבוד הרעידו את השמיים, והרטיטו לבבות. לכל מי שהיה שמה
רעד הלב, בור נפער באדמה , בנשמה של האנשים שהיו שמה.
הזקנות הבוכריות לבושות בגדים כהים עטופות במטפחות, והעולם
בוכה.
המכונית של יוסי זהרה באדום בנוף האפור, הכבד לעונה זו.

אני עושה קוסקוס, אחרת אני נופלת. אני רוצה למות, ולהרגיש איך
זה השמיים. אני מתגעגעת שזה כואב, כאילו סכין תקועה לי בתוך
הלב שלי.
אני לא מרגישה חום, אני לא מרגישה קור, אני לא מרגישה כלום.
אני מדברת אל יוסי מתוך הלב שלי, והזיכרונות פוצעים אותי כאילו
הכל היה לפני שנים ולא היה רק אתמול.
הגעגוע קורע, והמוני האנשים ליד הבית של חאטום שותקים כי אין
כבר מה לאמר, אין מילים, רק דמעות.
אני, שמו אותי עם הקוסקוס כדי שאעשה משהו עם עצמי, האחריות על
שני סירים שמישהו אולי יאכל.
איך אפשר לאכול וכל האוכל תקוע בגרון.
למה אין יום אבל לאומי? איך זה שיונית לוי הודיעה את זה בחדשות
ואחר כך על העולם ממשיך כאילו לא קרה כלום.
איך, איך זה שלא רועדים השמיים? איך זה משדרים תוכניות
בטלויזיה כרגיל, איך זה שיוצאים לבלות, צוחקים כאילו, כאילו
כאילו...

מישהו שפך עליה מים.
מישהו אמר לחאטום איך זה נתנו לשושי לעשות את הקוסקוס, מה
פתאום. היא אבלה על החבר שלה.
מישהו תמך בה והיא אמרה לא צריך, אני בסדר.
היתה שמה המולה של אנשים ששתקו שעות ופתאום קרה משהו שגרם להם
לאמר דברים, לעשות.
אמבולנס הגיע, מישהו הזמין.
אמרתי לה - התגעגעתי מותק, והיא אמרה לי, כפרה עליך, גם אני.
אמרתי לה, הזמינו לך אמבולנס, ואז היא צוחקת.
לא צריך , עכשיו אני איתך.
ידעתי שתבואי.
עכשיו אני יושב לידה והיא נוהגת במכונית שלי, הלילה ירד
והכבישים ריקים, אנחנו מדברים רגוע, היא שמה מוזיקה שהיא
אוהבת, עושה צחוקים, איך בהמולה לא שמו לב שנעלמה עם המפתחות
של המכונית.
קצת אחרי ביל"ו שאלה אותי איך זה בשמיים.
אמרתי לה , מותק, בואי תראי.