בחורף קפוא שכזה, אף אחד לא העז לצאת מביתו, כולם ננעלו
בבתיהם, בדירותיהם, חיכו לשמש שתבוא, לשלג שיפסיק לזרום, כולם
אז הסתגרו עם עצמם או עם ידיד, עם משפחה או עם בן זוג, למדו על
עצמם, ועל אחרים, היה זה זמן מצויין לשבת ולהרהר.
עשן עלה מתוך הארובות, עשן שהתמזג עם הכפור והשלג, ופנסי הלילה
והמדרכות לבשו צביון לבן ועטו גלימה של משי, ורק אור קלוש מאיר
בחשכה, אור זה לא בא מפנס לילה, או מנורה, הוא בא מתוך בית שכל
צרות העולם שוכנות עליו, ויושביו עובדי עיצות, יושבים הם אל
מול האח, ותוהים על המצב, על החיים, ועל המוות הקרב ובא.
ועוד אלף תיאורים לא יספיקו כדי למלא את אותו חלל של קסם, את
אותו כישוף חורפי, את הלבן אשר יורד מן השמיים ומכסה במלואו את
האדמה, והוא אשר מרומם רוחות, וכן משכיב אותם לריצפה, והוא אשר
ממלא שמחה בלב האנשים, אך לחלקם גורם בדידות נוראה.
ומתוך החושך, עלתה מוזיקה חרישית, צצה ובקעה מתוך בית עלום שם,
מעין דירה בודדה שכזאת, שעמדה לה באחת הפינות וחיכתה.
-"זה לא יכול להמשך", הוא הסתובב בחדר כחסר מנוחה, הוא היה אדם
לחוץ, זה הרגע סיים בית ספר לרפואה, וחש כאילו הוא רץ כנגד
השעון, הוא רצה להספיק כמה שיותר בחייו, הוא רצה לגרום גאווה
לכל סובביו, כאילו מטרתו היחידה בחיים היא לשרת את השאר, וכל
עקרונותיו הסכתמו בנתינה, נתינה ללא לקיחה.
-"אני עוזבת", היא השיבה לאחר שתיקה קצרה, אך רועמת, אותם
מילים שהרגע אמרה גרמו לה לרעוד, לא מפחד, גם לא מקור, אלא
מהידיעה שזה נגמר. היא הייתה אשה יפה, בשנות השלושים לחייה,
בילתה את רוב ימיה בבוהמה העירונית, עם כל ההיפים, מיום עד
ליל, מבית קפה אחד למשנהו, מאופנה לאופנה, חייה את הווה, העתיד
היה לה חסר חשיבות, את העבר היא אפילו לא התאמצה לזכור.
-"אלו רק מילים", הוא השיב בצליל של יאוש, "הינך באמת מתכוונת
לכך".
היא הסתכלה עליו במבט רחום, התמימות שלו, כנגד העולם האכזר
שממנו הסתתר בבועה, והרגע, באותו משפט קצר, פתחה אליו את
שעריו, אל עולם המציאות, לא התיאוריה, עולם מעשי, שדברים בו
קורים לא רק על פי רצון של זה המבקש, אלא לפעמים אפילו להפך.
-"איני יכולה עוד, אין דרך קלה, אנה, בוא נסיים זאת כידידים",
שינייה חרקו, וקולה רעד במקצת, פניה הסמוקות והלבנות החווירו,
היא רצתה לקבור את עצמה, לקבור עמוק, ולצאת כשהקיץ יבוא, שהרגע
יעבור, אין דרך קלה, היא ידעה זאת, אך לא הוא.
-"האם זה דבר רע שעשיתי?", הוא שאל, והיא מנגד ניסתה שלא להזיל
דמעה, שלא להראות את חולשתה לנגד תמימותו של הנער.
-"זה לעולם לא היה יכול להצליח",
-"מה נותן לך כל כך הרבה ביטחון?".
-"אתה לא כמוני, מגיע לך משהו יותר טוב",
-"אם כך המצב, איני זקוק למשהו יותר טוב",
-"אתה תמים, ילד",
-"וזאת הסיבה שאנו נפרדים, אם כך, אסיר את תמימותי",
-"לא ולא, לעולם אל תדבר כך, אם תאבד תמימותך בגללי, אמות, אתה
שומע?, אמות, זה מה שאתה רוצה?, יש לך מתנה ילד, שמור עליה".
שניהם שתקו והסתכלו אחד בשני, הפטפון הפסיק לנגן, ושקט מוחלט
שרר, הגשם שקט מעט, ורק השלג כיסה את החלונות, עד כי לא היה
אפשר לראות דבר, היא ישבה לפתע, ופרצה בבכי, דמעותיה זלגו על
השטיח, וידיה מיהרו לכסות את פניה, להסתיר את החולשה הבלתי
נמנעת.
-"אל תבכי, בבקשה, אל", הוא פנה אליה בקול מתחנן, וליטף את
שערה,"אל תבכי, זאת אשמתי, אני יודע זאת, הכל באשמתי, הייתי
צריך לתת לך ללכת". היא לא השיבה, רק המשיכה לבכות, והשעינה את
ראשה על חזהו, הוא המסתכל אל החלון המולבן, ודמעה זלגה מעינו,
"זה נגמר", הוא נשק לשערה, "זה נגמר".
הוא קם לפתע, בעוד היא ממשיכה לבכות, ניגש אל אותה מכתביה ישנה
מעץ, אשר עמדה בפינת החדר, פתח את המגירה שנייה, והוציא  אקדח
שחור ועתיק, אשר נראה כמו נלקח ממוזיאון, או עבר בירושה מזה
דורי דורות.
הוא לקח כמה כדורים והכניס לאקדח, הסיר את הנצרה,וטען.
"אלך לגיהנום", הוא צעק, והצמיד את האקדח חזק ובכוח לרקתו, אך
לא ירה. היא הסתכלה עליו, המומה מן המחזה, כל שיכלה היה לצעוק,
"לא", אך נראה היה הדבר שהמילה לא השפיעה עליו. הוא התחיל
לבכות, והאצבע על ההדק רעדה, פניו החלו מוכתמות בזיעה קרה,
ועיניו בישרו על הקץ המר.
"לא!!", היא צעקה שוב, "אתה תחיה לעד, זאת אני שצריכה למות,
בגללי איבדת את תמימותך, חייך חשובים יקירי, חשובים יותר מחיי,
האהבה איננה סיבה למות, ולא אני ולא שום דבר אחר שווה את זה,
אתה שומע?, תוריד את האקדח".
כל חזותו הנאה וחיננית, נעלמה כנגד השיוורון שהציג, כאשר אותו
אקדח היה דבוק לרקתו, והוא במשך כל הזמן, מקלל את עצמו, נושא
תפילות כפרה, בלחש, בלב, כמו שוקל פעם שנייה, אם לחיות או
למות.
"את הנעשה אין להשיב, הרגע הבנתי, יקירתי", עיניו התמקדו על
צורתה היפה, כורעת על הריצפה, מתחננת שיפסיק, דמעותיה מכסות את
פניה במים, כמו גשם זה הרגע ירד מתוך התיקרה.
"הבנתי", הוא המשיך, "הבנתי שיש קורבנות בחיים, ושינם דברים
שנראים כמו תפלים, או חסרי טעם, אך הלב, או יקירתי, הלב, שלי
נקרע, ושום הגיון בריא או תבונה לא יוכלו לאחד את הקרע, הכאב,
או הכאב, רק דבר אחד אותו יוכל להפסיק, אין מנוס יקירתי, זאת
לא אשמתך,  אעדיך למות בלב שלם, מאשר לחיות עם לב קרוע,
טיפשות, זוהי רק טיפשות".
היו אלה מילותיו האחרונות, הוא לחץ על ההדק, בעוד היא סוגרת את
עיניה,לא נותנת לדם לחדור לתוכה, כל פניה היו מכוסות אדום, היא
צרחה צריחה נוראה, עד אשר כל אדם בעיר נתמלא חלחלה אך לרגע בלי
לדעת למה?, ובעוד היא קמה ומנשקת את שפתותיו של אהובה המת, מסך
אדום עתה על הבימה, ומחיאות כפיים צורמות מלאו את החלל, הכרוז
נעמד אל מול כולם והכריז - "ההצגה הסתיימה".