את מסתכלת על כולם בהתנשאות, מתגאה ביופיך, ומסתובבת סביב
כאילו כל העולם מתבונן בך ומוכה תדהמה. מעולם לא ידעת איזשהו
סבל, מעולם לא הונה לך רע, את חייה בבועה יקירתי, כמו אין לגעת
בך, את תמונה, תמונה נפלאה מתערוכה, יופי מלאכותי, את לא
אנושית, לכן איני יכול לאהוב אותך.
את כה שברירית, הקטן שבמגעים, ישבור אותך לרסיסים, מעולם לא
ידעת כאב, יופיך הוא זה שחילץ אותך מכל מצביך המבישים, הוא זה
השולה אותך מן המים העמוקים, והוא הינו זה המושיט לך יד בעת
צרה, אינך צריכה לעשות כלום, רק להראות, ועל כך מעולם שום רגש
לא היה לי אליך.
אינך יכולה לסבול ביקורת, אנשים מאז ומעולם ראו בך דבר מושלם,
התייחסו אליך כמו אל מלכה, כה עדינה את, כה רכה ונוגה, כה קלה
לפיצוח, אך כה קשה הוא ליבך, לב של אבן, לב של מלכה.
איני מקנא, מעולם לא חיפשתי סיבות להכפיש את שמך, תמורת כל הון
שבעולם לא אתחלף איתך, לעולם לא אוכל לחיות בכזאת השלייה,
בידיעה שתמיד אנשים יראו בי דבר נפלא ויפהפה, יצירה שאין שני
לה, ולאחר שאאבד מיופי, וכמו שאת תאבדי מיופיך, הכל ירד
לטימיון יקירתי, ואז תדעי מהו סבל. איני מייחל זאת לך, לולא
דבר אחד, הייתי מתעלם, ממשיך בחיי, מתייחס אליך כמו כל האנשים,
אך צר לי עליך, דמעותי זולגות בכל פעם שאני רואה אותך, דמעות
של רחמים. את מסכנה, בזאת אין לי ספק, וכה תהיה משאלתי, שלעולם
לא תדעי אף סבל, כי הקטנה שבמכות, את קיר הזכוכית השומר עליך -
תשבור.