במרכז המטבח, עם סבון הכלים ביד אחת והסיר המלוכלך ביד השנייה,
אני קוראת לשחרור האישה.
ואל תגידו לי שהיא כבר השתחררה, כי בשבוע האחרון מישהו החזיר
אותה לסדק מתחת לבלטה- יש שאוהבים לקרוא לו "מעמד האישה".
וחברותיי למעמד, אני קוראת לשינוי. בואו נשרוף חזיות, נשבור
צלחות, נאבק, נפגין, נשבית את "קאסטרו"- עד... עד... לפחות עד
שבוורלי הילס יתחיל!

ואני לא צוחקת כאן, אני מאוד רצינית. ובשל הרצינות והעצבנות
שעלו לפני השטח (אחרי שבוע של עבודות פרך) נכנסתי למשרדה של
עו"ד מיכל גת וביקשתי לתבוע, בשמי ובשם מכונת הכביסה עליה
הוצאתי את זעמי, את כל המין הגברי. בדקות הראשונות היא לא
הזיזה ידה מזמזם האזעקה ותהתה אם אני משוגעת. אחר כך היא נזכרה
בטענות האישיות שלה כלפי המין הגברי ולחצה את ידי.
במשך שעתיים ישבנו וכתבנו הכל. כל משפט מכעיס, כל הברזה, כל
שקר, כל בגידה. כל אפליה, כל מקרה בו רצח בעל את אשתו- אחרי
שהיא ביקשה מסתור והגנה, כל כלי ששטפנו, כל ריצפה שניקינו, כל
בגד שתלינו וכל ילד שנשאנו בבטן, ילדנו, הינקנו, האכלנו
וגידלנו.

אחר כך התחיל "בנות גילמור" אז לקחנו הפסקה.
אחר כך דיברנו על ממשלה שתנוהל ע"י נשים ותמנע כל מלחמה.
אחר כך החמאנו אחת לשנייה על החולצה היפה, העגילים המהממים
והתספורת החדשה.
אחר כך דיברנו על לידות ועל סימני מתיחה.
אחר כך אמרנו: "גברים. אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם."

בשבוע שאחרי המפגש המתיש אספתי עדויות מצמררות מנשים כועסות
וחזרתי למשרדה של העו"ד, לליטוש אחרון של תיק התביעה. חמש שעות
מאוחר יותר הגעתי הביתה וסימנתי ביומני את תאריך המשפט.
אחרי פן, משיכת לק, סידור גבות ואמבטיית קצף (כשמסביב כל החדר
מלא בנרות), לבשתי את החליפה הכי מהודרת והכי מקצועית שמצאתי
בין שמלות המיני שלי, ויצאתי לעבר המשפט.

האפליה המתקנת דרשה שופטת והשופטת דרשה שנזכה.
ואיכשהו, מבלי שאצליח להבין מה קרה ואיך זה אירע, אני מוצאת את
עצמי עדיין ליד הכיור במטבח, עם הסיר המלוכלך ביד אחת ועם סבון
הכלים ביד השנייה, וקוראת למהפך במעמד האישה.