זה היה ביום אחד, שיגרתי בסך הכל. הרחוב המרכזי של העיר המה
והסריח כתמיד, ואנשים מזיעים נצפו מתרוצצים מפה לשם, משם לפה.
עצרתי את כלי רכבי, דוממתי את המנוע וניגשתי, בדיוק באותו אופן
שעשיתי זאת עשרות ומאות פעמים בעבר, אל עבר המכשיר הזה, זה
שנותן לנו כסף מבעד חריץ דק שכאילו מחייך ואומר "תיהנה, תיהנה,
יום התשלום מתקרב", ושמספר לנו על רמת החיים המחפירה, העתידית,
שנצטרך לסגל לעצמנו. נו, זה... כספומט. אם כך, בעודי עומד מול
אותו כספומט, משלשל יד פגומה לכיס ג'ינס לוחץ, מבחינות עיני
לפתע כי המכשיר מולו אני עומד, מיועד לימניים שידיהם בריאות,
או לחלופין לשמאליים מבטן ומלידה. ידי הימנית, הפגומה, החלה
לרעוד בעוויתות קלות לקראת המשימה המסובכת המתרגשת ובאה, אך גם
אם באיזובים נפלה השלהבת, הארזים גבוהים וחזקים כתמיד. המוח,
אותו איבר על בעל דם כחול, נחלץ לעזרתה וחילק את המשימה בלית
ברירה למטה המרכז, במישור היד השמאלית. הימנית נרגעה, והשמאלית
התגרדה לקראת המשימה. בליטוף קל ומדויק שלשלתי את ריבוע
הפלסטיק וחיכיתי לבאות. מכשול ההפעלה עבר. הידיעה הנוראה רובצת
לפיתחי. שבועות של ספקולציות ורמיה עצמית באו על סיומם. עוד
שניות מועטות אדע סוף סוף כמה עמוק קבור החופש שלי.
קוד סודי, בחירת החשבון, "דף תנועות אחרונות בעו"ש", עוד שאלה
קטנה אחרונה ומציקה, "האם תרצה לעשות עוד פעולה?" (ובמילים
אחרות, "האם תתנדב לנדב עוד כמה שקלים על עמלה") לא!!!, והנה
המכשיר רוטט לו בקרביים, וכתב האישום יוצא לו לאוויר העולם.
"לשורה האחרונה, לשורה האחרונה" צועק לי נוירון עצבני במוח,
אבל אני מתאפק בינתיים, מנסה לשכנע את עצמי שמה שהכי מעניין
אותי עכשיו הוא לבדוק איפה הוצאתי, כמה ולמה בעצם?! דילוג
היסטרי לשורה האחרונה, והנה אני, מי שאני, מתבשר שהנני אחד
מאותם אלה, החיים ברפש הרטוב. והרוטט.
קצת זעזועים לא יזיקו בחיים, אני לוחש לעצמי בחולשה, ממהר להסב
פני מן הקיוסק הסמוך, ומתקדם באיטיות מהוסה אל עבר כלי רכבי
הישן, החבוט ובעצם, הגוסס.  בדרך מחשבות עפות במוחי. הקסדה
לוחצת, קצת כבדה- אז מה. משהו מוזר. נדמה שאלו רגעי קסם, שכרות
אם לשפוט על פי מצב הרוח. אולי פקחות אם להכריע לטובת התודעה.
האוויר נקי, הטינופת מבושמת וקארל מרכס נראה קרוב מתמיד.
גויסתי אל צבאות העם. במרפסתי נס יונס. במקרר בבית, לחם צר
ומים לחץ. הטלוויזיה כבר מזמן קלקלה עצמה לדעת, ורק חלל גדול
צועק לי באוזניים שהחגיגה רק מתחילה. התאיידו להם כל אותם
משביתי שמחה טורדניים. כל המכשירים כולם, כל ההסחות החיצוניות
על שללן, לא יפריעו לי להתייחד ברגע נדיר זה למחשבה מרוכזת.
נשגבת במושגי הישות הפרטית, היא אני.
חירות? אשליה? רעננות? מה זה שגורם לי להרגיש חופשי פתאום, לא
כבול? אולי ההפסקה שלקחתי לעצמי מהמערכת הלוחצת והתובענית?
אולי זו הכרה שיש מעבר לה? אולי סתם מחשבה אגוצנטרית? אולי
חוסר אחריות? האם זו בגידה? לא יודע. לא מנסה לדעת בינתיים.
ההפסקה מנקה. בימים אלה, אני מוצא את עצמי מלהטט בין הקונוסים
ברחבת המשחק המרכזית, אבל גם יוצא לסיורים אקראיים ולא
מתוכננים, בהם אני פוגש עוד אנשים שהמשחק נדמה חד מימדי
בעיניהם. הרחבה ממשיכה להיות בלית ברירה מקום המפגש. לעיתים
החמימות שבה שובה אותי, אך עיקר מאמצי מכוונים לכינון הסדר
שלום שיהיה מקובל על שני הצדדים. כזה שמצריך וויתורים, לא
מרחיקי לכת כמובן, אבל עדיין וויתורים. האיזון עומד על כרעי
תרנגולת, אבל אני אופטימי משהו. אולי זו התמימות הילדותית שלי.
אני מאמין.
ממחר, אני אומר לעצמי, ובעצם מעכשיו, אני מתנהג כמו בן חורין.
מבחינתי העולם יכול להפוך לסביבון חביב של חנוכה. בינתיים, אני
ממשיך מידי פעם להשתעשע ברחבה המרכזית. פה ושם אני מגלה שהמשחק
השתכלל במקצת. קרה לי כבר לא פעם, שבדיוק ביום בו הגעתי, ניצח
האנדרדוג את הפייבוריט.
מכאן והלאה, אני מצהיר מעל במה זו, no more  התקרבויות
מיותרות, די להנאות המזדמנות ולניחומים הקטנים שבעקבותיהן.
מהיום אני לבד, וכשאני ארצה לבקר, אז, ורק אז, ניפגש. אוהב את
כולכם, שלום.