הוא רץ שעות ארוכות. לגופו תחתונים מעור צבי ומלמעלה השמש
קופחת על פניו העוטות צבעי מלחמה. סתם יום ציד נוסף. הוא מביט
בשכלול האחרון שבידיו, הרובה הזה, שפתאום מותיר כל כך הרבה זמן
פנוי. הוא מתקשה לשאת את המראה של סבו, יושב תחת המחסה, לועס
ולועס. מאז שהפסיק לצאת לציד, עלה אמנם מעמדו כאחד החכמים, אך
עמוק בתוך עיניו אפשר לזהות סוג של שיממון. וריקנות. הוא נובל
עכשיו. והוא יודע, שלו זה לא יקרה. הוא בן לדור אחר, ומי יודע
מה הגבול?

הגשם יורד חזק, שוטף את רחובות בנגקוק. הוא ממהר להסתתר מפניו
תחת גגון עץ בכניסה לחנות משקאות קטנה. הכל כל כך יפה ורומנטי.
עוד מספר דקות הוא יפגוש אותה, צעירה בעלת עור מתוח, כשתצא
ממכון המחקר וספרי לימוד בידה. זוג נזירות עוברות לפתע, מחלקות
ספרוני תפילה קטנים. "קח בני, וקרב אל ליבך", פונה אחת מהן
אליו. הוא נד קלות בראשו, וממהר להמשיך במעלה הרחוב. הוא חושב
בצער על האופניים שהתקלקלו, אך מפצה את עצמו בחלומות על רכב
קטן. מי יודע מה יקרה?

עוד יום של פיח ברחוב הראשי של העיר. בין האוטובוסים הענקיים
אני משתחל. הווספה מרעישה ורוטנת אבל אני ממשיך להוקיר אותה.
כזה שירות טוב במינימום אמצעים. אף אחת אחרת לא היתה נותנת לי
את זה. משמאל מספרה חדשה. חללים גדולים וצבעי אדמה, ממש כמו
בספר. הזגוגיות הנוצצות מסתירות לחץ של התחלה. אבל וואלה,
התחלה! אני ממשיך עוד אוטובוס ומכונית גולף קטנה ושוויצר עם
לנטיס, בטוח שהוא על גג העולם. אולי על הגג, אבל מאחורי, אני
כבר לא רואה אותו. מחשבות על מחר בערב, איזו התרגשות. זה פתאום
קורה כל כך הרבה. מי יודע לאן זה יקח?

הוא קשוח, הבוס החדש. ממש לא מתאים. הוא יושב לו שם, עם המבטא
הגרמני המודגש שלו, ועובר על הניירות. כל העבודה של השנה
האחרונה. מעניין מה הוא ימצא, את מי הוא יפטר? "חברה קטנה",
הוא אומר לעצמו. "יש הרבה מה לעשות". בסך הכל 14 עובדים, אבל
כמה הם לא יעילים. כל כך הרבה שנים באותה צורה, מי אמר שמה
שמתאים לשנות השבעים מתאים גם היום? כנראה שנוח להם ככה. זה
הזמן לעשות סדר ולהכניס מוסר עבודה. הכינוס הבא ממש עוד חודש.
נגיע אליו מוכנים. ואחר כך, קצת עסקאות בינלאומיות. מי אומר
שזה לא אפשרי?

נשבר לו כבר מהחורף הזה. עוד פעם המעיל הכחול, עוד פעם להירטב
בגשם ועוד פעם פגישה עם הנשיא התורן. 30 שנה באותו המקצוע
גורמות לו לחשוב על יום הפרישה. "התנגדות", נאומי סיכום וקצת
סיקור תקשורתי. אולי נוסחה מנצחת, אבל לא לאורך זמן. אחרי כמה
שנים זה נגמר ושוקעים בשגרת העבודה והמשפחה. "רק עוד כמה
שנים", הוא חושב, "וזה יעבור". הוא רואה בית מרווח בעיירת
נופש. הרבה תשבצי היגיון ומשקאות מכל הסוגים. תהיה גם מרפסת
גדולה, פונה אל הים ו... צרצור הפלא פון קוטע את המחשבות. "לא
איבון", הוא פולט בעייפות, "אני חוזר מאוחר היום". היא לא
יכולה ללכת כבר?