הנה הקיץ מגיע. בצעדים מהוססים, כובש צעדים מדודים. כאילו קבע
לעצמו תוכנית השתלטות ידידותית על אימת החורף. עוד פרח סגול,
עוד רוח אביבית. החורף נלחם מלחמת מאסף, מדי פעם ממטיר גשמי
עוז מוזרים, תלושים כמעט.
אבל הוא יגיע הקיץ, כמו שהגיע הצו 8. שרשרת הפיגועים לא יכולה
היתה להסתיים אחרת, חשב, שקיבל את מנת הקרב, יושב על ההאמר
הצבאי, ומתבונן בעץ מוזר.
הכל מסביב היה אפור וקרוע. שברי מכוניות, דלתות תלושות, בתים
מנופצים, קרעי בגדים. בלב ג4נין היתה תחושה קשה של סוף. ריח
המוות נשא באויר ומחק כל זכר לאביב. אבל העץ הקטן, כמו תמונה
שנקרעה בגסות מירחון טבע, החליט לא להתייחס לכלום. הוא יפרח
ויהי מה. ואכן, בצבעי ירוק, מנוקד סגול, פרח לו עץ קטן בלב
התופת.
הוא התבונן בעץ הצעיר ותמה- הייתכן שכל הטנקים שעברו פה לא
דרסו אותו? הייתכן שנזהרו? הייתכן שקסמו של העץ הצעיר, העקשן,
נפל גם על הטנקיסטים מפלוגה ס4 של גדוד המילואים "אשכול"?
למרות האפור מסביב, העץ הצעיר עשה לו משהו. מעין אי של
אופטימיות בכל הכאוס מסביב. הוא יפרח למרות הכל, חשב לעצמו,
וכך גם אנחנו. טירוף הדעת הזה יסתיים בקיץ, שוב אלך עם דן הקטן
לים, שוב אקרא עיתון בבית הקפה השכונתי בלי שום צורך להתבונן
בחשש לצדדים. גם הם יתעשתו, הם חייבים. הלא רובם לא רוצה בזה
כלל, הם גם, כמו כולם, רוצים ללכת לעבודה בבוקר, ולשבת על
המשפחה בערב, לתפוס בריזה צוננת ממערב.
מכשיר הקשר החל לצעוק. כולם זרקו הצידה את מנות הקרב וקפצו
לכלים. שנהג את ההאמר לתוך המובלעת האחרונה, העקשנית, שאנשיה
גמרו אומר להלחם עד הסוף כנראה, הגניב מבט אחרון לעץ שלו. העץ
היה עגמומי משהו, פרחיו הסגולים הפכו לכמעט שחורים.
הלחימה היתה קשה. מכל עבר נשמעו יריות ופיצוצים. בקשר נשמע
קולו הכבוש של הסמג"ד המודיע על נפגעים רבים ממחלקה ב4. הוא
חשב על אשר, רק שאשר לא נפגע. אשתו בהריון בחודש השביעי, הוא
בכלל היה אמור להיות בסנטוריני עכשיו, אם הוא לא היה מקבל את
הצו.
הנה הוא בפנים, הנה כל הגופות מסביב, בלל יום השואה היום, כמה
סימבולי, משיב אש מדוייקת, מסוקים מרעישים עולמות מלמעלה. עשן
וריח גופות חרוכות. חבריו מסתערים לידו, בצרורות ארוכים.
לפתע, בתוך כל הרעש, ראה ילד פלשתינאי, עיניו שחורות כפחם,
שהלך לאט לעברם. באופן לא ברור, כל היריות מסביב נפסקו. הילד
החזיק בידיו ענף ירוק ובו פרח סגול. הוא לא יכול היה לחשוב על
כלום, הילד, בן גילו של דן, הלך לעברו כאילו אין מלחמה מסביב.
ידו מושטת, מגיש להם את הפרח.
משב רוח אביבית נשא את כל העשן משם, קרן שמש בודדה חדרה מבעד
לשחור מסביב.
כל היום נפוצו שמועות על מארב מתוכנן של מחבלים בג4נין. על פי
השמועות, שהגיעו גם לאוזניה, במארב נהרגו חיילים רבים, בעקבות
מטען חבלה שהובל אליהם על גופו של ילד. היא ידעה שהוא שם,
דיברה איתו רק הבוקר. בערב דפק על דלתה קצין העיר.
בתמונה ששודרה למחרת בלילה ב- CNN נראה מחנה הפליטים של ג4נין
כעיר רפאים. מחנה הפליטים כמעט שנמחק. בעיניים דומעות, שמסביבה
חברים שבאו לנחם, ראתה משהו מוזר בצד התמונה. בין שני טנקים
מאובקים, שחנו בזויות מאיימות, צמח עץ קטן וירוק ועקשן, ועליו
פרחים קטנים. ואדומים. |