הוא היה הכי טוב בתחום, אולי בגלל שהיה היחיד. מקצועי ומיומן.
דיברנו עליו כל הזמן למרות שקראו לו "דדי" כולם קראו לו
"המדביק". כן זה מה שהוא היה עושה, מדביק, או יותר נכון מפרסם
מודעות אבל. כשהיו מבקשים ממנו לעשות עבודה מסוימת הוא היה
עושה את זה מכל הלב. ביום אחד הוא הצליח לגרום לכל השכונה, לכל
העיר להעלות חוויות וזיכרונות. אנשים שכבר שכחו, הגיעו
להלוויות. הוא גרם לכל מי שאי פעם הכיר את האיש לדעת על מותו.
תמיד לובש כובע צמר, או מצחייה. תמיד. ושומע ווקמן, עם אוזניות
באוזניים נראה לפעמים רוכב על האופניים. המשפחה שילמה לו
"להפיץ" את מותו של יקיריהם. והוא לא עירב רגשות, וכל היום
התעסק במותם של אנשים. יודע קצת על כל מוות וסיבותיו, גילו של
האיש או האישה. ולא בוכה, ולא עצוב ורק נחוש בדעתו להמשיך.
סיפרו שהוא בודד מאוד ומפחד לחיות ושמה שהוא רוצה הכי זה למות,
ואין לו אומץ. הוא מפחד מהחיים והמוות. הוא מקווה שיש גן עדן,
בשבילו. נטע  סיפרה לי שלידיד שלה "המדביק" עשה את הפרסום,
בגאווה כזאת, ואמרה שיותר ממאתיים איש הגיעו להלוויה. ואז היא
סיפרה לי את כל זה. את זה ש"המדביק" בודד ולא בוכה. היא גילתה
לי את זה.
אבל יכול להיות שזאת סתם שמועה, וכאן במיוחד בשכונה שלי, כולם
אוהבים שמועות ולנפח עניינים. אפילו שיכול להיות שהוא איש שמח
ושגם יש לו משפחה, כי הוא כבר די מבוגר יכול להיות אפילו שיש
לו ילדים. אבל הרבה יותר נחמד לחשוב שבגלל זה הוא עוסק את בזה.

הוא סיקרן אותי מאוד, ופעם רציתי לדבר איתו, אבל לא היה לי
אומץ, או על מה. רציתי להכיר אדם שזאת העבודה שלו. הוא היה
יחיד מסוגו. אז כנראה הוא חכם, הוא זה שעלה על הרעיון. לפרסם.

ואז הגיע היום, היום שבו נטע מתה. מתה, יותר נכון "לקחה את
חייה", "מותה בטרם עת" וכל מיני הגיגים למיניהם שאף אחד לא
יודע ש"המדביק" המציא אותם. מיד חשבתי עליו, "המדביק" הרהרתי,
בטח יעשה את הפרסום של נטע.  כעסתי, שסוף סוף אני אפגוש אותו,
אולי נדבר. וכמובן שכולם ידעו על מותה. היא התאבדה. וידעתי למה
כי לי היא סיפרה הכל ולא האמנתי שהיא תעשה את זה. ועוד מעט
כולם יגלו, בגללו רק בגללו, כי הרי בלעדיו אף אחד לא היה יודע
שהיא הייתה בהריון. זאת הפעם הראשונה ששנאתי אותו. לא הבנתי
למה הוא חייב לפרסם את זה. וכמה רציתי שעכשיו אני אגלה שהוא
בודד ומסכן ורציתי שיהיה לו רע.
ובאמת למחרת קיבלתי ממנו טלפון, שאני אספר לו קצת עליה, וממי
היא הייתה בהריון, ולמה החליטה להתאבד, ועוד כל מיני. קבעתי
איתו פגישה.
ואז כשנפגשנו ניסיתי לדובב אותו, ולא גיליתי על נטע כמעט כלום,
בטח לא את זה שממני היא הייתה בהריון. אבל סיפרתי שהיא הרגישה
שהכל מזויף, וכשסוף סוף היה לה משהו אמיתי אז היא ברחה
מהמציאות.  ושכאמרתי את זה הוא התחיל לבכות.
הוא גם הרגיש מזויף ובגלל זה, בגלל זה רק שומע ווקמן, ותמיד
עם כובע ולא בוכה. אז ככה לאט לאט שאלתי אותו עליו והתברר שהוא
גרוש ושפעם היה לו בן והוא נפגע בידי שוטרים בהפגנה אלימה נגד
ראש הממשלה, ואז עוד אנשים הרביצו לו. ואז הוא מת. ושרק הוא
ואשתו היו בהלוויה של הבן שלו ושאפילו הרב איחר. כי הם לא
פרסמו את מותו של הבן שלהם. ואף אחד לא ידע וגם לא שאל, ולא
התקשר.

ואז הבנתי הכל. היה נוח לי להאשים אותו. את דדי. שבעצם עכשיו
הבנתי שהכל היה באשמתי.
ונטע שלי, אני מקווה שמחשבתה האחרונה הייתה הסליחה שלי.