"אז מה חבר'ה, לאן בא לכם לנסוע?"
"ללונה פארק אבא, ללונה פארק!" צעקה רונית בקול חזק. מה אפשר
לצפות מילדה בת 8?
"לא עדיף לאכול קודם?" שאלתי באנוכיות
"אתה תמיד רוצה לאכול!" צעקה עליי רונית.
בשלב הזה יהודה התעורר מן הצעקות. מסכן, נבהל. התחיל לצעוק
בכסא שלו עד שאמא הסתובבה אליו והגישה לו את הבקבוק בחיוך. הוא
בטוח היה אומר תודה רבה לו ידע לדבר, אחרי שהיה צועק עליי ועל
רונית שנסתום כבר ת'פה שלנו.
"אל תבכה יהודה, אתה כבר לא תינוק!" גערה בו רונית, "אתה בן
שנה תיכף!"
"מה הקשר?" שאלתי אותה, "זה שהוא יותר בוגר ממך לא אומר שהוא
לא תינוק"
"אבא!!" התחילה רונית לצעוק, "יוסי קורא לי תינוקת!"
"נכון, בכיינית, זה בדיוק איך שקראתי לך!" אמרתי בעצבים. אני
שונא שהיא מתנהגת ככה!
"יש לי פשרה!" הציע אבא, שתמיד איכשהו יודע להציל את המצב.
אולי מכיוון שהוא היה הקטן במשפחה שלו.
"קודם נאכל בבורגר-קינג שליד הכביש שמוביל ללונה פארק, ואז
ניסע לשם, סבבה?"
"כן, אבל בבקשה אל תגיד סבבה..." עניתי לו. אני שונא כשהוא
מנסה לדבר כמוני, כמו יאפ מודרני דור אקס וואנאבי. זה היה חמוד
בהתחלה כשהוא העיר אותי בבוקר יום אחד ושאל "מה המצב אח שלי,
הכל טוב? מוכן לבחינה השדודה?" וכל מה שיכולתי לעשות היה פשוט
ליפול מהמיטה שלי מרוב צחוק. פשוט צחוק מתגלגל ומטורף.
כשסופסוף הצלחתי לדבר שוב, אמרתי לו: "אבא! אם אני אח שלך אז
המצב מאוד מאוד חולני, בעיקר מבחינת סבתא! חוצמזה, זה 'גנובה',
לא 'שדודה'!" אמרתי ופרצתי שוב בצחוק עז.
כתה ח זה באמת לא פיקניק בנוגע לבחינות "שדודות", אבל עם כזה
אבא שמעיר אותי בצחוק היסטרי דבר ראשון על הבוקר? קיבלתי תשעים
ושתיים בסוף, סחטיין הא?
"אבל אני לא רעבה!" אמרה רונית בכעס, "אני רוצה ללונה פארק!"
"רוניתי, אנחנו נלך ללונה פארק, אחרי שנאכל..." ענתה לה אמא.
וכשאמא מתערבת בויכוח כזה סימן שהשיחה נגמרה באופן סופי
ומוחלט. או כמו שכתוב בתנ"ך - "...כי ה' דיבר!"
"ילדים, תקשיבו לי רגע..." אמר אבא פתאום, "יש דבר שאני ואמא
צריכים לדבר אתכם עליו..."
"אוי לא, שוב עוברים דירה?!" שאלה רונית בעצבנות. היא לא רצתה
לעבור פעם שעברה, לעזוב את כל החברות שלה ואת השכונה המוכרת,
אבל לא היתה ברירה כל כך, הדירה כבר היתה קטנה עלינו אחרי
שיהודה הצטרף למשפחה.
"לא לא חמודה" צחקה אמא, "אנחנו לא עוברים, תודה לאל הפעם הבית
יהיה גדול מספיק למרות הכל..."
"No fucking way..." אמרתי בבהלה,
"צר לי לאכזב אותך רמבו, אבל כן!" אמר אבא בחיוך גאה.
"יייייייששש!!!!" נתנה רונית צווחת שמחה שהזכירה את קריאת
החיזור
של הטווס הפרסי המצוי, "אמא בהריון!!!!"
"די כבר! כל מרכז הארץ צריכים לשמוע אותך?!" צעקתי עליה. ממש
לא היה לי כוח
לעוד תינוק עכשיו...
"תרגע יוסי, אלו חדשות טובות! יהיה לך עוד אח או אחות קטנים!"
"אמא, תקשיבי לי, אחרי רונית שומדבר כבר לא כואב, אבל כמה
אפשר?!"
"אתה תראה שבסוף תהנה ממנו כמו שאתה נהנה מיהודה"
צחקה אמר והסתכלה בבנה הקטן, ששוב נרדם בינתיים.
פתחתי את הפה כדי להגיד שזה לא באמת כל כך נורא ושאני בטוח
שאני אהנה מהתינוק החדש, אבל לא שמעו אותי.
מה שכן שמעו היה רעש חזק מחריש אזניים שהגיע מהכיוון של אמא
דרך חלון הזכוכית של האוטו וגרם לה להפסיק לצחוק.
שניות אח"כ נשמע שוב אותו רעש, רק יותר קרוב, מצד ימין.
היה לי מספיק זמן כדי לראות את יהודה'לה מנגב את הדם שכל הזמן
נשפך לו
מהכתף ופוער את פיו בצווחה אדירה, לפני ששוב נשמע הרעש... |