בגיחון ישב לו צדק וחשב על מלחמת המוחות שינהל בערבו של יום
מול פרדת אדונו. צוק חייו הלך והתפורר אל מול עיניו. כל שאיווה
וייחל לו כל חייו ושהיה כבר בהישג יד שווע וגסס. היומרנות
שיוחסה לו על ידי כל מי שהכירו ואשר בה כה זלזל, נראתה לו
פתאום כצל גדול עובר, וכל שרצה היה שיעבור כמות שבא ולא ישתקע
בו. אבישג מושא חלומותיו. אך הדרך אליה ארוכה כאורך הגלות. הוא
ידע גם שאפילו ישיגה בדרכה אל ליל כלולותיה, בטרם תושם טבעתה
ותורם ההינומה אין מי שיערוב שעדיין יהא בליבה. מה לאיש יערות
שכמוני בבת מלכים, חשב בלבו. אך האהבה קשה כמוות ורשפיה כידוע
רשפי אש, מכלים כל חלקת שפיות במוחו של איש צעיר, ועל כן ינוע
וירדה בעקבי הפרדה עד אשר ישיג את שחפץ. קולות רעמים ובוהק
ברקים הפריעו את מחשבותיו. משום מקום, שמאחורי השמש, הופיעו
פתאום הברקים בצהרי היום הסתווי בין סליחות ובריחות. דהרות
סוסים נשמעו באופק מכיוון דרך סדום ממנה בא, ושיירה רכובה של
אצילים מהודרים בעלי פנים לבנבנות הגיחה מבין הצוקים בעיקול
הדרך. "מה לך פה לבדך איש עיזים?" "אני בדרכי אל פתחת נבו",
ענה. "מקומי אתה, או שמא מארץ רחוקה באת?" "מקום מבצרו של
אדוני נמצא מרחק יום הליכה מכאן". "הובילנו נא אליו". אציל
הדורש את דברו לא רגיל לפקפוק על כך, אך נוהג חדש נולד בצוהרי
אותו יום. "איני יכול. אני בדרכי, האחרונה אולי, אל אהובתי"
רחש ההלם, והמבטים המפולבלים לא השאירו מקום של ספק. צדק ידע
שלא כשמו הוא הרגע- הצדק לא יעשה, וודאי שלא יראה, אך אין מה
להפסיד. האצילים, שנוקים אך מתפעלים מחוצפתו של אותו מלחך עשב,
המהמו ביניהם בקולות נבוכים. הנה כי כן, והוא שוכב לצד הדרך
מוכה וזב דם. הם כבר החלו מסוככים על ראשיהם כאשר החלו הטיפות
החדות לטפטף, אך הוא רק הרגיש את ראשו מסתחרר, ועורו נעשה
מסומר, בשל קלחי הדם שפרצו מראשו פגוע המגפיים המחודדות, ובשל
הקור המתפשט בעצמותיו. מבין ערפילי הראש שמע קריאה "קרב הנה בן
נעוות המרדות, יש נזיד חם". כבודם שדחק בהם לרומסו כרמוס מקק
שאין כבודו בנמצא, דחק בהם עתה לנהוג בו בהגינות כיאה למעמדם
האצילי. "אין חדש בסדום, אה?" שאל מנהיג החבורה, גבר רחב
כתפיים, ופנים גרומות. "התנים מייללים, הפריצים דוחקים, הנשים
עגונות וחסרות אונים, ולוט, לוט חוגג. אכן אין חדש". רעם הצחוק
שבקע מגרונותיהם, גרם לצדק להרהר שנית במידת החסד שנעשה עמו.
מהן כמה בעיטות לראש לעומת צחוק אצילים על שנינות רגעית. לוט,
שהיה שנוא על כולם היה נושא מצוין לבדיחה. מן מכנה משותף נמוך
המאחד את עם הארץ והאצילים. "ובנותיו, הגם הן בחסרות האונים
והנאנסות?" הפעם היה זה אציל נמוך בעל קול צפצפני במיוחד. "רק
על ידי אביהן". הגיחוכים התחלפו בהמהום נבוך.

סחוט מדם יזע דמעות, וגם קצת גשם, נתן מזור ללבו בלגימת נזיד
אדמדם, שהתברר למן הרגע הראשון כתמהיל מבחיל למדי. הוא לא יאמר
דבר, האשראי נגמר. כמעט שנחנק אך הצליח להוציא את המילים מפיו
"מה לכם בסדום?"

שוב שקט. עם שכוך הגשם והרעמים, נדמה היה כאילו שאלתו נשארה
תלויה באוויר, עדיין מחפשת כתובת להידפק על דלתה. צדק תהה בלבו
האם שתיקה זאת משמעה שהגיע זמנו להידחק לפינה שקטה כיאה לעבד
שכמותו במחיצת אצילים, או שמא השמועות שריחפו באוויר סדום, לא
היו עוד פרק ממשאלות הלב של אחד מאותם פרחחים המפיצים שמועות
להנאתם.

"מיהי אהובתך?" לשאלה זאת לא ציפה. הפטיש הכה בסדן. אם יגלה
להם את סודו, זה לא ייגמר בטוב. הם יכולים להטביעו בחרונם
במקרה שלא יאמינו, או לשימו ללעג ולספחו אליהם בניגוד לרצונו.

"אין כמוה בבנות הארץ. אילה שמה, בתבן עיסוקה ובמוץ חייה."
"אם כן, פשוט בגדיך מעליך, ולבש את המחצלות הללו", התריס בפניו
אותו מנהיג גרום פנים - שבינתיים נודע כאורופוס - וידיו פשוטות
לפנים אוחזות מלבושי מלכות ממש.

רגע אמת. אחד מאותם רבים עליהם התגבר לאחרונה במהלך פריקת עול
העבדות מעליו. בעיר הולדתו נחשב צדק לאחד משניים- בשביל רוב
בני מעמדו הוא היה הוזה חוצני, אך בשביל הבודדים שעוד ראו טעם
לחייהם מלבד העבדות- אותם אנשי ספר בודדים מהם שאב את כוחו,
הוא היה פורץ דרך נועז,  חסר פחד ושובר המוסכמות המעוותות. אך
הפעם גם לאותו שד חריף מוח, נגמרו התחבולות. בעודו פושט את
בגדיו, שקוע בשרעפי מחשכים, שמע את שלא האמין שישמע בימי חייו.
(מלבושי מלכות?!) "בשליחות המלך אנחנו ולאבד את לוט באנו.
זקוקים אנו למורה דרך ואורחות המקום ועתה, בפקודת המלך לבש את
אלה הבגדים וחבור אלינו" התריס אורופוס. עתה משהבין את גודל
המשימה עמד צדק מול אחד הרגעים המכריעים בחייו. האם לוותר על
אהובת נפשו ובכך לעזור בהצלת משפחתו ובני עירו, או לקחת את
סיכון הסירוב למען יוכל להתאחד עם אהובתו עליה חלם לילות כה
ארוכים. השמיים הקודרים גרמו לו להתכנס בתוך עצמו ולהתרכז רק
בהשגת מאוויי ליבו, אך הסיכון שבסירוב לפקודת המלך ומצפונו
ומחויבותו לקרוביו הסובלים מייסורי לוט הכריעו את הכף. בכבדות
איטית ומהורהרת המשיך בפשיטת הבגדים, ותוך זמן קצר כבר היה
לבוש באותם מלבושים בהם הרגיש כה תלוש מהווייתו.

דהרת הסוסים בדרך היורדת לסדום הפריעה את מחשבותיו של צדק.
רכוב היה מאחורי אציל רב רושם שידיו בוטחות בסוס הסר למרותו.
לאחר רכיבה קצרה יחסית, בהגיעם לעץ השיטה העתיק, מרחק כמה מאות
מטרים מעיר הולדתו, עצרו. אורופוס פקד על האצילים לפרוק עצמם
מסוסיהם ולפרוס את ציודם על הקרקע הלחה. עיניו של צדק יצאו
כמעט מחוריהן. מלבד כלי הזין הרבים שנחו על העשב הבוהק בשמש
הצהרים, נחה לה על המצע הרך כתובה עשויה עור בחתימת המלך. לרגע
צבט עצמו כלא מאמין שהוא הקטן מתרועע בחברת אותה אליטה, ועוד
בשליחות סודית וחשובה שכזו. "אחוז הקולמוס והבד, וצייר את כל
הידוע לך על ביתו של לוט" אמר אורופוס במתח לא מוסתר. צדק שכמו
רבים מפשוטי העם לא אמור היה להכיר את ביתו של המושל האיום,
הבין פתאום כמה טוב היה שסבל את כל אותן השנים במחיצת אדונו
העריץ. אחז אדונו היה מרעיו הטובים של לוט, ולא פעם הזדמן לצדק
לשרתו במתחמו של לוט. צדק אחז בקולמוס ביד רועדת, ולאחר כמחצית
השעה היה כבר שקוע כולו בשרטוט חסר מעצורים. הוא עצמו היה
מופתע מכמות הידע שצבר. את השעתיים הבאות עד שקיעת השמש העביר
צדק בסקירת אורחות חייו של לוט. גם כאן הדברים נדמה היה כאילו
כל חייו הכין עצמו לשעה זו בלבד. מדי פעם נתקל בחורים שחורים
של מידע שלא היה ביכולתו לספק לאצילים, אך כעבור שעתיים שחלפו
ביעף בתחקיר מקיף של האצילים ובראשם אורופוס, הוא כבר נתחבב
עליהם ללא פניות. את השעות הנותרות עד חצות הלילה שעת הפעולה,
העביר אורופוס עם חייליו בדיונים על פרטי התוכנית, ועל התאמתה
לאימונים שעברו במרוצת החודשים האחרונים. בשעת ערב מאוחרת,
בסוף ההכנות חש צדק רצון עז לשתף את חבריו החדשים במצוקתו
ובגעגועיו לאבישג, אך עצר בעד עצמו ביודעו שאין דבר הניתן
לעשות בעניין.

כשבוע לאחר מכן, עת שימש צדק כעוזרו הקרוב של אורופוס, השליט
הזמני של סדום מטעם המלך, סיפר לו אורופוס את סודו.
"מזה שנים" פתח אורופוס "אני מתנהל בשליחויות המלך, ולא עושה
לביתי. מסירותי למלך היא מעל כל ערך אחר בחיי. אך בחצי השנה
האחרונה חשתי מצוקה גדולה בהיותי בודד, ללא אשה וללא בית
משלי." אנחה כבדה יצאה את ליבו של אורופוס, וניכר היה שכמו שכה
רצה לשתף אדם נוסף במצוקותיו, כך גם היה לו קשה לעשות כן.
"המלך חש במצוקתי וללא שביקשתי בא אלי והצעה מפתה בפיו. הוא
אמר לי כך- 'אורופוס מכובדי, משימה אחת גדולה נותרה לי, ועד
שלא תושלם, לא יידע ליבי שקט'. המלך השלים את דבריו", המשיך
אורופוס בסיפורו, "והתברר לי שהמשימה אחת היא- הורדתו של לוט
משלטונו רב השנים בסדום, והשלטת שלטון יציב וטוב לעם. והתמורה,
התמורה גדולה ונעלה- אם תצלח משימתך זו אמר לי המלך, ביתי
אבישג לך תהא לאשה. אם כן צדק חביבי, את משימתי ביצעתי, ועתה
קום נא והכן את ההמונים לקראת חתונתי, שתתקיים בעירנו בשבוע
הבא".

ובעוד צדק כמעט ונחנק, המשיך אורופוס: "אגב חתונות ועניינים
שבלב, יום לאחר החתונה אני מציב לרשותך כיתת פרשים, ללוותך
בדרכך להביא את איילה אהובתך בדרך לשמחה גדולה נוספת". כך חתם
אורופוס את דבריו, וצדק? הוא יצא אל ההרים ואף אל הצוקים.