קמנו, הלכנו. בנו להרוס את קן המחבלים
שבנינו אנו.
למה לנו להתפלא אם משיבים הם מלחמה.
שכחנו, לא חרקים הם, בני אדם. שכחנו,
או העדפנו להתעלם.
בית אפשר לאבד פעמים.
אנו מוספים מים לשורשי הטראומה הקבוצתית
עוקרים רק את החיים מהחיים.
ומשארים לנותרים את המתים,
שירחו, ריח מתים רבים עם בוא האביב.

הופתענו. הם לא עמדו כצאן.
כי לא עזים הם, ולא אלים אנו, בני אדם.
והם מעניקים טעם למותם: מוות.
לחיים רק טעם מר.
האביב והטבח איחרו גם- יחד:
שמש ומסוקים עוד מאירים שמיי ג'נין
והנשחט שחט ונשחט ושחט.
אפשר להגיד את זה גם הפוך.
ועוד נגיד.
עוד נשוב לשגרה הקיימת.

שמה האמת בעצמה מסתגרת
כי עוד אין מקום להפצת תמונה ומילה.
והרדיו מנגן שירים עצובים, בגלל לוח השנה.
ואל מחוץ למחנה נצא ולבד ויחידים מול בית העולם
כי אנו בטוחים כי לנו מתים, אך לא בטוחים כי לנו צדק.
כל זה עוד יכרע בעתיד.
מחר אנו ניצור את קדושינו,
והם יבראו את קדושיהם,
והכל יימשך.
כך, כן כך, המסוק ירעיש
והזעקות נשמעות גם במוחי שלי.
מה רבות הם.
גם זעקה של רוצח היא זעקה.
גם דמו אדום.
אך לא כל דם הוא דם של רוצח.
זמן יעבור עד שהזעקה תהיה מן האדמה
הלא הגופות עוד שם.
מה הפלא, גם גופתנו.

ועתה, מה לנו פה,
בחורינו לא ביקשו דבר,
רק מתיקות ותשוקה
טעם הדם המר ברגלים.
ואין לנו לאן לברוח
כבר היינו בצדו השני של המדבר
והיותר גרוע אפשרי ומהדהד גם שם.
אנחנו לא זקוקים לסערה,
כל קיומינו אובדן.