היה זה בוקר כמו כל הבקרים הקודמים. התעוררתי למשמע השעון
המעורר. הוא תמיד מצלצל ב 6:00. בשביל לכבות אותו, הייתי צריך
לקום מהמיטה החמה, ולעשות כשני צעדים לקראת השידה.  הרצפה, כמו
תמיד, הייתה קרה כקרח,  ולכן ממגע רגליי בבלאטות עבר עיוות בכל
גופי. מיהרתי לחזור מתחת לשמיכה, שחיממתי בחום גופי כל הלילה.
עיניי נעצמו מיד, וכמו תמיד, שמעתי את עצמי חושב: "רק עוד חמש
דקות.. אני לא נרדם...".  ב- 6:45 קפצתי במיטה כמו משוגע -
"לעזאזל..." - מלמלתי - "עוד פעם, נו כמה אפשר?.." במהירות
קמתי מהמיטה, תפסתי ג`ינס שחור שהיה מונח ליד על כסא, לבשתי
חולצה, ומעליה סוודר כחול. סוודר, שאמי קנתה לי במיוחד לפי
בקשתי, חשבתי שאני נראה בו משופשף ורציני. רצתי למטבח, שטפתי
מהר תפוח, והלכתי לכיוון הדלת. ביד אחת מחזיק את התיק, ביד
השניה מחפש את המפתחות בכיס. התפוח היה תחוב לי בפה. יצאתי
מהבית, והתחלתי לרוץ לכיוון בית הספר, מאחר, כמו תמיד.

        למראית העין הייתי בחור בן 17 רגיל. אבל האמת הייתה
שונה בתכליתה. אני, רוני, מיוחד ויחיד במינו. היו לי כוחות כמו
לקוסמים באגדות, רק שזו לא הייתה אגדה, היו אלה החיים
האמיתיים. לא קראתי לעצמי קוסם, מאג, או משהו כזה. לא. הייתי
מין כוח עליון.
        אף אחד מהחברים שלי לא ידע את הסוד, ואני לא הרביתי
להשתמש בו, למרות שלקלל אנשים אהבתי מאוד, נהניתי מהכוח,
מהשליטה. חבריי, בלא מודע, היו תמיד תחת הגנתי. אנשים שהציקו
להם, שילמו על זה ביוקר מאוחר יותר.
        את הכוח גיליתי בטעות, פשוט כל פעם שהייתי מאחל
למישהו משהו רע, למחרת הוא היה שובר רגל, או יד, או נהייה
חולה. במהירות למדתי לשלוט בזה, למדתי איך יוצרים אש, איך
שולטים בחפצים. קלטתי גם איך אפשר לשחק עם האדמה. כמו שפעם
נאמר, "...ובלעה אותם האדמה...". לא כל-כך התעניינתי מאיפה
הכוח הזה. בספרות תמיד תארו אנשים כאלה כפאגאנים, שמאנים או
סטאניסטים.  אני לא הייתי מהמאמינים,  לי לא היה אכפת. אהבתי
את הכוח, אהבתי את הרגשת העליונות, הרגשת האלוהות. ידעתי גם
שאני בלתי פגיע, ושום דבר לא יכול להזיק לי.

        בחצי הדרך לבית הספר פגשתי את חברי הטוב מיכאל. מיכאל
היה בחור מגודל, עם שער שחור ארוך, תמיד פזור בלא סדר, נופל על
הפנים, מכסה לגמרי את המשקפיים העבים במיוחד שלו, שבעצמם כיסו
עיניים קטנות וחומות.
"יו רוני!" החלפנו לחיצת ידיים. "עוד פעם מאחר, הא?" גיחך,
"יש לך סיגריה אולי?". מיכאל היה מעשן כבר מכיתה ז`, איכשהו זה
מאוד התאים לו. הוא ידע שאני לא מעשן, אבל היה בכל זאת שואל כל
בוקר. "לעזאזל, כמה שאני שונא את הבית ספר! הלוואי שישר..."
סתמתי את פי, ידעתי שלמילים שלי כוח. "הלוואי שמה, רוני?",
"אה, עזוב מיכאל. שמע, אתמול קניתי דיסק חדש של קינג דיאמונד.
ממש אהבתי."
"יופי. ואני כמו מטומטם ישבתי באינטרנט והורדתי שירים שלו..
תביא לי מחר."
"אין בעיה" עניתי. את שארית הדרך עשינו בשקט.
        התקרבנו למעבר חציה, בלי להסתכל לצדדים, חשבתי
"אדום". פתאום מימיני שמעתי חריקה של רכב. חייכתי לעצמי בפנים.
המשכנו בלי לעצור. בהגיענו לבית ספר, לא היינו מופתעים כאשר
גילינו שהשער כבר סגור. בית הספר שלנו היה מיוחד, והיו בו
חוקים משונים, כמו למשל, שהשערים נסגרים מרגע תחילת הלימודים.
כך המנהל נלחם באיחורים, כי התלמידים המאחרים היו צריכים
להשלים בעצמם את החומר שפספסו.

החלטנו ללכת לטייל בעיר התחתית. שם כל הזמן היה אקשן. היה אפשר
לראות איך המשטרה עושה מעצרים, נרקומנים עושים עסקים, מרדפים,
מכות, פעם אפילו ראינו איך שודדים חנות. ידענו שהמקום מסוכן,
אבל למיכאל לא היה אכפת, ואני ידעתי שאין מה לפחד. סמכתי על
הכוח.
        פנינו לאחת הסמטאות, ופתאום שמענו צרחות חנוקות של
בחורה, וצחוק של כמה גברים. הלכנו בשקט בעקבות הקולות. נעצרנו
ליד דלת ברזל גדולה, הקשבנו. "...תכניס לה כבר! מה אתה מחכה?
כן, ככה! ..." הסתכלנו אחד על השני בתמיהה, הצמדנו אוזניים חזק
לדלת, "...אני רואה שהאנשים שלך אהבו את המתנה. אני שמח. עכשיו
מה בקשר לחומר? תן לי לראות." נתווסף קול נוסף, "היי! סיל,
תביא לי את התיק!" אחרי השתהות של כדקה, "אני מקווה שאתה זוכר
את ההתחייבות שלך כלפי." "כן. כן בטח" ענה הקול השני, "אני
לעולם לא שוכח דברים כאלה." אז היה שקט, נשמעו רק אנחות של גבר
ובכי של בחורה. את ההפסקה הפריעה השתעלות חזקה, "מצוין... חומר
מעולה!... אז קבענו על עשרים, נכון?" הקול השני השיב בעצבנות:
"מה פתאום! אמרנו ארבעים!". באותו רגע מיכאל לחש לי "יהיה חם!
בו!" ופתח בעדינות את הדלת. ראיתי אותו נכנס פנימה על הברכיים.
בלי לחכות שניה נכנסתי אחריו, לא יכולתי להשאיר אותו שם לבד.
מי יודע מה היו עושים לו אם היו מגלים. היה זה מחסן גדול,
חביות וקופסאות עץ גדולות מפוזרות בכל מקום. האוויר היה חנוק
עם ריח אלכוהול ושתן חזק, כמעט והשתעלתי, אבל עצרתי את עצמי
בזמן. לפנינו, מאחורי כל הקופסאות עמדו שני גברים. אחד נמוך,
עם קרחת, היה לבוש בג`ינס וחולצה, ידיו זזו בלי שליטה,
בעצבנות.
מולו עמד גבר גבוה, לבוש בחליפה מהודרת, מחזיק תיק צבעוני
בידיים. מאחורי הבחור הנמוך  עמד עוד אחד, גם במראה זרוק.
מאחורי "איש העסקים", כך קראתי לו,  עמדו שלושה גברים מגודלים
בחליפות יקרות. אחד מהם החזיק במזוודה שחורה. איש העסקים לקח
את המזוודה מהעוזר שלו, ועכשיו עמד עם שני התיקים בידיו. "אז
אתה לא רוצה למכור בעשרים?" אמר בפליאה מאומצת. הבחור הקטן
כמעט  קיפץ מרגל לרגל מעצבנות, "אבל קבענו על ארבעים!!" צעק
הוא.  "אז אתה לא מוכר?" ענה לו בטון רגוע אך מאיים. "לא!!
תחזיר את התיק!". איש העסקים הניד קלות את ראשו לכיוון אחד
הבחורים, וזה, במהירות, שבקלות מושוות להבזק אור, הוציא
מהחליפה אקדח ארוך, ובלי שזה יספיק לעשות תנועה כלשהי, ירה
לבחור הקטן בראש. הכדור השני היה מכוון לחברו, שנפל מיד והתחיל
לפרכס על הרצפה. הירייה השלישית הייתה מכוונת למישהו שהיה
מוסתר. היריות היו מלוות בצרחות הבחורה, שגם אותה עוד לא
ראיתי. מיכאל התקרב לאוזן שלי, "נהיה יותר מדי חם, רוני בוא
נזוז." והתחיל לזחול לעבר הדלת. אני לא זזתי, המשכתי להסתכל.
האיש עם האקדח הסתובב ואמר: "מה עושים עם הבחורה, בוס?",
"תהרוג אותה." בלי רגשנות יתר ענה לו "הבוס". פתאום שמעתי חבית
נופלת, מיד הסתובבתי אחורה, ראיתי את מיכאל נעמד בפליאה, גם הם
שמו לב לנוכחותנו במחסן, וכולנו עמדנו כשניה בלי לדעת מה
לעשות. הראשון שהגיב היה איש העסקים, "תירה בו, מפגר!" צעק
הוא. מיד ראיתי את עוזרו מניף את האקדח לכיוון מיכאל, שעדיין
עמד המום מהמתרחש. באותו רגע ידעתי בדיוק מה ואיך לעשות, המחסן
התמלא בצליליה של מטאליקה, הרגשתי מוכן לקרב. הנפתי את ידיי.
משום מקום הגיחה חבית ענקית והעיפה את העוזר עם האקדח. נשמעה
ירייה, אבל בזוית העין ראיתי את מיכאל יוצא בריצה מהדלת.
הרגשתי הקלה. בקפיצות קלות עליתי על ערמה של קופסאות, כך
שיכולתי לראות את כל המחסן מלמעלה. החבורה למטה הסתכלה בפליאה.
הגבר שנפל, כבר היה על רגליו והתכוון לירות בי, אבל אני הייתי
יותר מהיר, הרמתי יד אחת לעברו, הוא כולו נאחז באש, והתחיל
לרוץ מסביב למחסן בצעקות נוראיות. בלי להתמהמה הרמתי עוד יד,
והפעם סבלו שני העוזרים הנותרים, שעד כה רק הספיקו לשלוף
אקדחיהם. התקרה מעליהם רעדה והתמוטטה, קוברת אותם חיים. הבוס
התחיל לרוץ לכיוון היציאה, אבל זה היה חסר טעם, קופסאות עץ עפו
עליו, הפילו אותו מרגליו. ראיתי מוט ברזל בצד, ומיד הוא ריחף
למעלה ובכוח המחשבה נפל בחוזקה בדיוק על צברו של איש העסקים.
הוא פרכס כדקה, ואז לא הייתה תנועה עוד. במחסן השתרר שקט, שרק
קול האש, המעקלת עץ, הפריע את הדממה, כנראה גופת העוזר הציתה
קופסה. אפילו בכי הבחורה נפסק. בלבי ידעתי, שבמהומה היא הצליחה
לברוח. האוויר היה מלא אבק וריח שרוף. לבי פעם בחוזקה, הורדתי
את ידי לצידי גופי. פתאום קול ירייה חזק פילח את האוויר.
הרגשתי כאב חד בבטן. הסתכלתי למטה, וראיתי דם הניתז ממנו, פצע
מפגיעת כדור.. "לעזאזל" חשבתי, איבדתי את שיווי משקלי ועפתי
למטה מגובה שלוש מטר. נחתתי על הגב, ראשי נחבט חזק ברצפה.
מסביבי התחילה לנגן מוזיקה של סונאטה ארקטיקה. מוזיקה שקטה...

        בעודו שוכב שם, ניגשו אליו ארבעת האנשים בחליפות, הוא
יותר לא שמע את ניפוץ העץ כתוצאה משריפה, לא הרגיש את הריח
החנוק של האבק. הוא הטה את ראשו הצידה, וראה את גופת מיכאל,
חברו, שרויה, שוטטת דם על הרצפה. מעליו נעמדו הארבעה. "אה..
סקרן קטן.. חסל אותו." אמר הבוס, הסתובב והלך. העוזר הרים את
אקדחו, וזה היה הדבר האחרון שרוני ראה.