"האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים
וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דביקות באלוהים ובין יאוש,
שעה שהוא חש כי נעזב על ידי האלוהים, ואשר משוסע בגלל הניגוד
המובלט בין הערכה עצמית ובין התבטלות - תפקידו קשה היה מאז ימי
אברהם אבינו ומשה רבנו". (הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק)

המילים הללו, המובאות באחת מהפסקאות הפותחות את ספרו המדובר של
הרב, "איש האמונה", מתגלות בעיון מדוקדק מעט יותר, כדרך לריכוך
הקוראים על ידי הרב, המבקש לקרב אל חיק הספר גם את אלה
המיואשים שעדיין, למרות הכל, נתלים בכל זיז מזדמן בתקווה
להתעלות מעליו. הרב אומר להם "אין אתם לבד, נתלה אני באילנות
גבוהים כאברהם וכמשה לאמר, קבלת עול מצוות שלכם, אין היא משללת
את מעמדכם".

הצגת הקונפליקט העצום- המלווה איש אמונה באשר הוא במשעולי דרכו
בכל זמן ומקום- כלגיטימי, יש בה נחמה. האדם ממשיך וקורא, והרב
מגדיל ואומר: "האדם המאמין...תפקידו קשה". כאיש המוסיף לבנה על
קודמתה הוא מוסיף בכך לאמר- אם מרגיש אתה שתפקידך קשה- אדם
מאמין אתה. המתקשה בתוך החוויה.

אין כל זאת לומר שהרב עצמו אינו אדם מאמין, במה שכתב, אך ללא
ספק הרב מוסיף על אמונתו הצלולה נדבך נוסף, כמעשה ספרותי
מהמעלה הראשונה.

מדוע בעצם, עמוסה חוויית האדם המאמין, מאבקים פנימיים וסתירות?

נדמה שהתשובה לשאלה זו ברורה, מעצם קבלת דבר מה שהינו מר
ומייסר ממבט ראשון, כתורת חיים. אך מעל מסובב רפה שכזה, נדרשת
לו סברה נוספת. האדם המאמין, חי בעולם שאינו מאמין. אורחות
החיים מזמנים לו לא פעם הזדמנויות ניגוח, אשר מחזקות את עמדתו
לכדי תאוות מצוות. אך מנגד- עומד למרגלות רגליו של אותו אדם
מאמין נר, המוביל אותו במקומות אליהם לא התוודע מעולם. אותו נר
מודרני, על שלל צורותיו, מוליך את המאמין מדי יום ביומו
בסמטאות מפותלות, המתמשכות ללא סדר הגיוני נראה לעין, מבחוץ-
לעיתים נלעג, אך בסוף המבוך מוצא עצמו המאמין מול זוהר גדול,
מזוקק מאמונה. מפתה, אך מחוץ לתורה. האדם מתחיל במאבק, ללא
שליטה על השחקנים הראשיים ועל כללי המשחק - המאבק ניטש בין
הניצוץ האלוהי המרחש אולי אי שם בנפשו, ובין זוהר טהור ושונה
כל כך, עד שהוא כמעט ומעיד על עצמו, שהוא תופעה כימית
מניפולטיבית, ולא אור טבעי.

אך למרות כל זאת, אין אני סבור שלכך התכוון הרב. הוא וודאי
התייחס אל התקדימים ההיסטוריים והאישיים, שחווה בשנות חייו
ושעיצבו את לבטיו. אין זה מקרה שהרב אינו מזכיר את הסביבה בה
קורות ההתרחשויות, זאת כיוון שהוא סבור, שניסיונו הנו תמצית
זיכרון הדברים ההיסטוריים בסוגיית האמונה, ושהוא רק מיצג זמני
חולף לתקופה זו, השייך לשרשרת ארוכה בהרבה של מיצגים דומים.

בשרשרת ארוכה זו של מיצגי חיי אמונה, עוברת כחוט השני הידיעה,
שמקצה העולם ועד קצהו, אין אל מבלעדי אלוהנו, אך עדיין, מקצה
העולם ועד קצהו, מתקשים אנו לפרש סימן לאלוהנו. האל בתקופות
אלה, נדמה כהולך לפני המחנה, עד כי השאיפה להשיגו, נתקלת בחומה
בצורה, כאשר הוא ממשיך לפנים במהירות גדולה יותר. בני האדם
מתלבטים. הסר אלוהים מקרבנו, או שמא אנו לא השכלנו למוצאו.
כיוון שגאים הם, אין ראשי ארץ שבהם מסוגלים להודיע בשערי ארץ,
כי הכישלון, כישלון הוא, וכי היא, הנהגת העם, מביאת בשורת
האמונה, הגורם לכישלון. האחריות מתחלקת בין כל שכבות העם
החוטא, ועל כן, אין בשורות ההנהגה אשמים. המנהיגים הרחומים
פותחים ידיהם לשמיים, ממררים על כי העם סר בחטאו, ומצביעים על
כי מצוקת האדם הפרטי, הרואה עצמו כאיש האמונה, אין היא במקורה
מצוקה פרטית, אלא התגלמותה של מצוקה לאומית - מנהיגותית מוקדמת
יותר. רגשי האשם של אנשי העם, הם המגינים על המנהיגות, והם
תולדת האמונה שאינה מתממשת, ובמקום בו אין אמונה באה על
סיפוקה, שם נבראות תופעות לוואי למילוי החלל. אחת מהן, מתגלמת
בבני האדם, אשר חדלו כך נראה, מתקוותם האנושית הראשונית, כי
שכר מצווה להם, ינתן בעולם של הרגע. הגמול הנשגב נשגב עד כדי
כך, שהוא במהותו נמצא רחוק מהשגת מח אדם. על כן, במילוי החללים
בחומרים מתנדפים, עושה איש האמונה כשל לוגי במחשבתו, ובמקום
להסיק שאין בבסיס אמונתו מלבד תקדימים היסטוריים, מסיק הוא כי
אמונתו שרירה וקיימת, ולכל מאוויה פתרון ימצא, וגמול מצווה-
בעולם הבא.

מוגש כשירות לציבור על ידי "האסכולה לשימור הפלורליזם".