לפעמים היא חוזרת. אני יודע את זה רק כשהדלת נסגרת בחריקה
צורמת. כשזה קורה אני לא נרדם כל הלילה. התקרבות, פחד, נסיגה
ושוב התקרבות. והיא כמו קרח. העור שלה מקועקע, מצולק ולפעמים
מרוטש.
כשהיא מגיעה היא מתיישבת במטבח ליד הכיור, מדליקה סיגריה,
מציתה אש מתחת לפינג'אן, נשענת בשיכול רגליים, מטילה מבטים
מזרי אימה ושותקת. אני מנסה להיעלם. אם היא לא קוראת לי למטבח
לשתיקה משותפת, אני שוקע ביומן הסודי שלי.
עד שהכל התחיל היינו סתם שני צעירים רגילים. שכרנו דירה בצפון
הישן, למדנו באוניברסיטה, עד שביום אחד הכל נשבר. היא חזרה
הביתה, אישוניה מורחבים ואמרה לי- עזבתי את האוניברסיטה, ואני
מתחילה לעבוד במועדון לילה. מאז, בניגוד לציפיות, הורע מצבנו
אבל נשארנו ביחד. עברנו לגור בדירת חדר בשוק לווינסקי. ארבעה
קירות בצבע בז' אופנתי משנות החמישים, ודלת מדיקט חרוט ומנופץ.

שתקתי אז, כשהכל התחיל, כי לא רציתי לפגוע בחופש שלה. היום אני
שותק מהפחד. היא הובילה אותי לתהומות. היא תלויה בי כדי
להתקיים, אבל אני תלוי בה כדי לחיות. היא שולטת בשתיקה שלה,
ואני לא יכול להיגמל ממנה.
היא גבוהה וכבר לא כל כך רזה, אבל מה שהיה פעם פנים תמימות
וקצת רפויות, הפך למקשה מעוצבת היטב של ניסיון מר- יפה.
לפעמים היא חותכת את הוורידים, לפעמים סתם בולעת כדורים, אבל
תמיד, תמיד, היא קוראת לי להציל אותה. כל כך הרבה פעמים כבר
ראיתי אותה מפרפרת ונשנקת. לפעמים בא לי להשאיר אותה כמו שהיא-
לתת לה להשלים עם הבחירה שעשתה, אבל כשאני נזכר שבחרה להינצל
על ידי, אין לי ברירה- החופש שייך לה.
אתמול היא שבה בפנים קודרות במיוחד. המקום ממנו היא חוזרת נמצא
באזור העסקים הישן של יפו. היא לא אומרת לי איפה בדיוק ואני לא
ממש מתעניין, כי מה כבר יש לי לעשות?   ובעצם, אני פוחד לדעת.
אחרי ששתתה את הקפה ועישנה את הסיגריה, היא קשרה אותי, כמו
שמדי פעם היא נוהגת לעשות. כמובן שלא התנגדי- נתתי לה חופש
לעשות מה שהיא רוצה.
אחרי שקשרה התפוגגתי.