נמאס לי שכולם אוהבים את העולם הזה, שהם חושבים שהעולם הוא
ורוד ויפה. אני מציירת את העולם הזה כאל כתם שחור שתקוע באמצע
הגלקסיה. אין משהו טוב אחד שאני מכירה שקשור לעולם הזה. במיוחד
אלי.
שום דבר לא טוב קרה לי. הכל ניגמר ברעה. גם מה שהתחיל בטוב.
הכל ניגמר באסון נורא.
המלחמות, האכזבות, החיוך של ילדים שהולכים ברחוב ולא יודעים
בכלל איפה הם חיים. בעולם השחור והנורא הזה. הם לא יודעים
שבזמן שהם כאן בגן שעשועים צוחקים משתוללים, יש שם איפשהו
רחוק. או קרוב. אנשים שנלחמים, אנשים שסובלים. יש אנשים בלי
בתים, אנשים עניים. יש אנשים, שנהנים מלרצוח. ויש את הקורבנות
של הרציחה. יש אנשים שמעבירים את כל החיים שלהם בכלא ביגלל
שטות קטנה שעשו. ויש כאלו שמשקעים את כל החיים שלהם בניסיון
להכניס לכלא את אלו שעוללו להם רע. יש את החיילים שנלךחמים
בישביל מדינתם. ויש את ההורים שלהם שיושבים בבית מודאגים לשלום
ילדם.
אני לא מאמינה שקיימים אנשים כל כך קרים שלא איכפת להם מהעולם.
אנשים שלא איכפת להם מהחיילים,האנשים העניים,
הרוצחים,והנרצחים. אני לא מאמינה שיש אנשים כל כך קרים בעולם
שלא יכולים לכבד אף אחד. שהכל בישביל כמובן ואילו. ואם הם
בחיים אז אני אחשוב רק על עצמי לא על אלו שסובבים אותי.
דבר אחד אני אוהבת בחור השחור הזה שבאו אנו חיים. את החלק בו
האדם הנורא קולט שטעה בכל חייו. שהייה צריך לכבד ולחשוב על אלו
שלא היה להם את הכל. אני הכי אוהבת שהם קולטים שהם עשו טעות,
ומצטערים ואחר כך מנסים לחפות אל טעויתם. רק חבל שתמיד זה
מאוחר מידי.
העולם הזה הוא כתם שחור שנתקע בגלקסיה. הוא בכלל לא ורוד כמו
שכולם חושבים. זה דבר נוראי, אבל צריך לכבד אותו ולאהוב אותו.
בישביל שלא יהיה כזה שחור. זה מנחם ליפעמים שקורים דברים
טובים, אפילו שאני יודעת שהסוף שלהם יגמר באסון. נחמד ליפעמים
לחשוב שהעולם ורוד. אפילו אם זאת רק אשליה. נעים לחשוב שיש
סיכוי בחיים הנוראים האלו, לאלו שצריכים.
לא נעים אבל לחזור למציאות השחורה והנוראה, ולדעת שיש אנשים
שצריכים עזרה.
אז אני תמיד חושבת על עולם טוב. בישבילם. כי הם לא יכולים
לחושב את זה.
אבל אני יודעת שבאצם העולם הזה הוא סתם כתם שחור שתקוע באמצע
הגלקסיה.

מוקדש לאנשים שלא יכולים לשמוח.