[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קראתי על מישהי שאהובה מת, במלחמה, בתאונה, בחרב, בהתאבדות שלא
מרצון, לא משנה, והיא באה אל הקבר בשמלתה הפרחונית, ביום אביב,
הניפה שמלתה מעלה, הפשילה תחתוניה, ובחסד עליון, כנערה מוכת
הורמונים, מוכת אביב, ענוגה ונרגשת, התיישבה לו על הקבר.
היא צוחקת את צחוקה המצחיק.
"אני לא הייתי עושה בשבילך את זה."

עכשיו, ניסיתי לדמיין אותה בשמלת אביב פרחונית, ואמרתי לה:
תביאי לי את הקפה,מתוקה, והצבעתי עם האצבע על הספל המעלה אדים
ועכשיו, מסביב, חשבתי בעיניים על רחובות בנגקוק הזרים לי,
הקרבים אלי בצעדי איילה, ואמרתי לעצמי: מותר לך להאמין, חשבתי,
אשרי המאמין.
הסיגריה בסיגריה, האש הפראית באישונים המורחבים, קצת, יפעת
הזאת פתאום באביב, עכשיו, הקריזות שלה, הלחישות המדהימות אל
תוך האוזן שלי, אני שנמר, אדיש, היא שבוכה בעיניים, השפתיים,
זה שרועד בתוך הפה שלה, מתפרק, מתרפק, התפרקות.
אני ספרות זולה, אמרתי לה פעם. והיא שמה את הלשון שלה עמוק
אצלי בלב, שרעד, וצחקה, טרנטינו שלי, אמרה.
"אוף, אני צריכה להשתין."
ופעם אחת, להקריא שירה באוזניה, אהרן שבתאי זיוה פוסטק כזה, לא
שירת המולדת שירת אביב, ולראות את המלאות בשדיה באור החיוור,
ולהתחנן שיישפך כבר החלב המתוק הזה, חלב לא אם לא אחות, פעם
אחת ודי, מספיק ודי, על הפנים הנכנעות הרעבות שלי.
"תן לי ללכת, אוף איתך."
לתת לה ללכת? עכשיו? לתת, לאביב, למות?

"מספיק עם השטויות שלך. עזוב אותי משירה, דבר איתי
ארכיטקטורה."
ועוד מיפעת: "החדר הזה מעוצב חרא." "אולי תסדר אותו קצת אלוהים
אדירים?"

כבר שנה שהמגבות שלה במקלחת שלי, מברשת השיניים שלה, נעלי הבית
שלה, נוקשות ברצפת הדירה השכורה, גבה העירום הלבן זוהר נזקר
אלי לצידי, בלילה.
היא לא יודעת שאין חלב במקרר, שאין מי שיוריד את הזבל, יאכיל
את החתול, יגרש את העורבים שצורחים אליה כל בוקר בעיניים
שוקקות.
הסיגריות שלה נתקעות לי בפה כמו שנתקעים, איך לומר, החיים
עצמם.
נתקעים לפעמים, במין תחושת היתקעות חסרת אונים כזו, לא החיים
עצמם, כמובן, מי שחייו תקועים הוא חסר האונים, כמובן.
כבר שנה ועדיין היא, בנאלי להחריד, כמעט שאמרתי מכה בכנפיי
באוויר, אותו טמטום של הקיום, שעמום, אותה זיקפה, אותם צרכים,
אותם פחדים, אותה היא.
תני לי לכתוב, אלוהים. לצייר, תמונה.
ובערב היא תשוב מהעבודה, ילדה אישה פעורת בשר, צמות שחורות,
האין זו השראה ראויה?
ראויה למה?

"מה שלומך ,חמוד? התגעגעת אלי?"
"השארת לי מים חמים?"


צריך לעזוב את עיר הבאוהאוס הקטנה.
צריך להתחיל לנחש ניחושים.
צריך להרוג את כל הבודדים, את אלה שעדיין לא מצאו להם, שלא
מצאו אותם, כל אלה שישנים לבד, עדיין, בתקווה, כל אלה, אול דה
לונלי פיפל, המייחלים לנס.
צריך להבין כמה יפים השמיים, כמה יפה הים.
צריך להפסיק לכתוב ספרות זולה.
וצריך לצאת, אל הדרך.

"יפעת, "
"מה, מתוק?"
"אני זזתי."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא תמיד הסלוגן
מצליח
אבל בסוף היום
תמיד ישאר
סלוגן.




הסלוגן מדבר
שטויות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/4/02 3:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה