1) ה"הילה" של יצירת האמנות עפ"י בנימין היא הקסם של היצירה.
ההילה היא החלק האותנטי שיש ביצירת האמנות. בנימין מדבר על
עידן השיעתוק הטכני, ומסביר איך הסטורית התפתחו טכניקות
השיעתוק של היצירות עד לטכניקות שיעתוק  טכניות המוניות.
"עקרונית, אפשר היה לשעתק את יצירת האמנות מאז ומתמיד" . הוא
סקר את השיעתוק מתכילתו שהיה העתקה של יצירת אמנות, ציורה
מחדש, חיקויה, והגיע לשיעתוק המודרני וההמוני של היצירה בצורה
מדוייקת אך ללא אותו ערך מוסף, ההילה של היצירה, אותו פן
אותנטי שקיים בציור המקורי. "כל מה ששייך לתחום האותנטיות אינו
ניתן לשיעתוק טכני"  אמר בנימין. הוא הגיע עד לטכניקות של
צילום וקולנוע וניסה להוכיח שאין שם את אותה אותנטיקה של הציור
הקלאסי בו רואים למשל משיכות מכחול ומתבוננים וחשים את היצירה
עם האותנטיקה שלה, ההילה שלה, שנעלמה, על פי בנימין, עם הכנסו
של השעתוק הטכני של האמנות לתוך חיינו.
2) הערך הפולחני על פי בנימין הינו הערך בו יצירת אמנות מקבלת
ערך גבוה רם ונשגב כמו למשל יצירות המוצגות על קירות כנסיה או
ציור מפורסם, למשל המונה ליזה. הערך הזה נהיה פולחני כך
שהיצירות בעיקר מפורשות ונצפות ומקבלות את משמעותן ממבקרים
אמנותיים הצופים וקובעים את ערכה של היצירה. "ערכה הייחודי של
יצירת האמנות האותנטית מושתת על הפולחן"  , כך מקשר בנימין את
הפולחן ליצירות בעלות "הילה", הוא דיבר על הפולחן ליופי שהתפתח
ברנסנס והמשיך עד ימנו. הערך התצוגתי הוא האופן בו הצופה רואה
את היצירה. האופן בו היצירה נגישה לקהל הרחב. האופן התצוגתי
שונה ביותר בעידן השיעתוק הטכני מאשר איך שהיה פעם. אם פעם
ההמון היה חייב ללכת למוזאון מסוים או לכנסיה מסויימת כדי
לראות יצירה כלשהי, בעידן השיעתוק הטכני כבר יכול ההמון לקנות
העתק של יצירה, לדוגמא, או לראות אותה בספר. כמו כן שינויי
המדיות שנעשה, התווספות המדיות בעידן השיעתוק הטכני, הצילום
והקולנוע, גרמו לאופן התצוגתי להיות נגיש לכל. "הקהל מזדהה עם
השחקן רק תוך כדי הזדהות עם המכשור, והוא מאמץ לו את גישתו של
המיכשור: הוא עורך מבחנים. אין זאת גישה שאפשר לחשוף לה ערכים
פולחניים." , מסכם בנימין באומרו שעם כניסת עידן השיעתוק הטכני
בעולם הקולנוע בדוגמא זו אבדו הערכים הפולחניים בגלל
הטכנולוגיה. הרושם הסופי שמותיר בנימין אומר כי עידן השיעתוק
הטכני הביא את היצירה למעמד שווה ערך לכל נגיש לכל ומכאן לא
פולחני כמו יצירות לפני עידן השיעתוק הטכני בעלי ה"הילה", ולכן
אין יותר ערך לפולחן של יצירת אמנות בעדן השיעתוק הטכני אלא
הערך התצוגתי שהופך להמוני ונגיש תופס את מקום הערך הפולחני.
3) אופני הקליטה של יצירות אמנות משתנים באופן קיצוני עם כניסת
עידן השיעתוק הטכני. בקולנוע, אומר בנימין, נאבד הערך
האינדיבידואלי לתמונה בודדת על ידי כך שהתמונות רצות ברצף
ומביאות סיפור שלם הקורה בזמן אמת על המסך. על ידי זה המתבונן
"נכנס" לתוך הסרט והעלילה והמציאות שהוא יוצר ואין לו את הזמן
להביע ביקורת על כל דבר בנפרד, אלא רק אחרי שצפה בכח הסרט
כמכלול שלם. "המכשור תופס את מקום הקהל" , אמר בנימין, והוא
התכוון לאמר, על פי הבנתי, שהאמצעים הטכנים של הרצת סרט שנוצרו
בעידן השיעתוק הטכני גרמו לקהל לא להיות לגמרי במודע לגבי
היצירה בכל רגע ונתן למכשור את כוחו ליצור את היצירה כנו
שהאומן שמציג אותה רוצה שהיא תועבר להמונים. מאפייני הקהל
בעידן השיעתוק הטכני הופכים לקהל ההמונים. כולם יכולים ללכת
לסרט, בנימין אף מוסיף כי "כל אדם בן זמננו זכאי לתבוע שיכללו
אותו בסרט" , כל אדם שהיה עובר אורח באתר צילום של סרט נהפך
לניצב ולחלק מיצירת אמנות של יוצר אפילו בלי שרצה בכך או בלי
שהתכוון לכך. האמנות בעידן השיעתוק הטכני הופכת לנחלת הכלל,
הופכת לנחלת ההמונים ולא רק לנחלת המבקרים האמנותיים כמו שהיה
מקובל בימי הביניים ובכל שאר התקופות שקדמו לעידן השיעתוק
הטכני. אני התרשמתי מחיבור זה בצורות שונות משום שחיבור זה לא
לגמרי חד משמעי לדעתי. מצד אחד בנימין מציג את השיעתוק הטכני
כדבר חיובי, הכאן ועכשיו המוצגים באותנטיות מצד שני גם מוצג
באופן ייחודי וחיובי. בסה"כ בסוף הוא מציג את הפוליטיזציה
הקומוניסטית של האמנות שבה הוא אישית תומך. אישית הרגשתי
בכתיבתו של בנימין מעט התלבטות לגבי אם האובדן של האותנטיות
אכן הוא דבר חיובי. לדעתי, עידן השיעתוק הטכני לא מחק לחלוטין
את ה"הילה" של יצירות האמנות ואני באמת חושב שהאמנות להמונים
היא דבר מצויין ונהדר.כיום אפשר למצוא ויכוחים רבים המזכירים
את טענותיו של בנימין, ואביא דןגמא מעולם המוסיקה. רבים כיום
מנהלים בינהם את הדיון האם הרוק "מת" והוחלף במוסיקה אלקטרונית
ומלאכותית. אפשר בקלות להרגיש את ה"הילה" של הופעה חיה של לד
זפלין לדוגמא, הכלים החים על הבמה, הסאונד הלא מושלם, הסולואים
המאולתרים והשונים כל כך אחד מן השני. במוסיקת הפופ העכשווית
ניתן לשמוע סאונדים מסונתזים ומתוכנתים בקפידה ובדיוק רב דבר
שמעלים את ה"הילה" של יצירת המוסיקה שנוצרה מכלים חים. בגלל זה
מוסיקת הפופ נקראת מוסיקת פופ, מוסיקה להמונים. אני אישית מתעב
את הפופ ואוהב את המוסיקה של פעם שדועכת ככל שמוסיקת הפופ
מתחזקת, אך מצד שני אני אוהב מוסיקה אלקטרונית כגון טראנס
ברייק ביט וג'אנגל. על אף שמוסיקות אלו נובעות מסינתוזים,
מסאונדים ממוחשבים, הם בניגוד לפופ כוללים בתוכן אווירות שונות
המועברות לקהל המאזינים ורגש, דבר שנעלם בתוך מוסיקת הפופ
המסחרית שכל מטרתה היא ליצור עוד ועוד כסף ועוד ועוד המונים
מאזינים וקונים. וזו התממשות הקפיטליזם בימנו. לסיכום אוכל
לאמר שעם רוב דבריו של בנימין הסכמתי באופן אובייקטיבי, ולא
יכולתי לאמר בתום קריאתי את המאמר והבנתו, אם אני מסכים
לחלוטין עם כל ההשלכות של בנימין על האמנות בעידן השיעתוק
הטכני, ולא מסכים לחלוטין עם הטענה שה"הילה" נעלמת בעידן
השיעתוק הטכני. אני מאמין שאפשר לשמר את היחודיות של האמנות
ואת ההילה הקסומה שלה גם כיום, בעידן ממוחשב וערוך ומתוכנן, על
ידי תכנון נכון, והכי חשוב, כל עוד יוכנס רגש לתוך היצירה, וזה
לא משנה איזה רגש, כעס, אהבה, מחאה - היצירה תשמור על ההילה
שלה, גם כשאופן הקליטה הופך לכמעט אוטומטי וכמעט משתלט על
הצופהמאזין שהופך להיות המוני.