אני שר וצוחק, הולך בשבילים צבעוניים לעולמות מצויירים, מפזר
חיוכים, עיניי מנצנצות כמו שדה רענן עטוף בטל, אשר קרני שמש
ראשונות המבצבצות מעבר לחומת החושך של הלילה, מלחששות על פניו
- אוחז בידי התינוק והוא כל כך קטן אוחז חזק והתינוק מחייך הוא
רעב עכשיו. הוא בוכה האחיזה נחלשת והתינוק נעלם. הוא מחפש את
שביליו שלו!! שביליי חד גוניים לטעמו.. תהיה נשמתו צרורה ואני
אנצור את מילותיי.
תועה בשביליי בין חיוך להתקף בין זמזום להספד אני מבקש מנושאי
כליי לאפשר לי לנוח, הם נעלמים, כליי נשארים מפוזרים - שבורים
- מנותצים. אני שוב מחייך וזורק מטבע למעמקי השלולית הרדודה -
משום מה. בלי נושאים ובלי תינוק נשארתי לבדי עם המכשפות, עם
הנסיכות, כולן לבנות כולן מזכירות - לא לעצור להמשיך לנוע.
המכשפות נהדרות מכשפות אותי, הנסיכות מתביישות מתחמקות ממבטי.
הן תמימות. בין עצי תפילה אני מזמזם יער של מחשבות. רוח גן עדן
מחייכת חיוכי נעלם, חיוכי נחבא. מבט של עצב נחשף, מבט חשוך של
יער ובין העצים העבותים והטחב המכסה אותם מצויות גופות של
נסיכות מתות מחייכות ומעל מרחפות מכשפות צוחקות. ואיפה אני?
מחפש את שביליי, הצבעים דהו, הציורים הטשטשו, עם השנים הפרטים
הקטנים בלתי נראים. המכחול האלחוטי אינו עובד באזורים אלו ללא
כיסוי. וכך בתמונה עצובה ממלחמה עתיקה הכל שחור ולבן החיוך
מבוייש החיוך מאולץ העצב רעב הוא טורף התינוק כרת את יערותיי
בשביל לסלול את שביליו היער עם הנסיכות נעלם המכשפות הפכו
לנשרים רעבים, אני נבלה, זה כל מה שנשאר משביע את רעבונן של
חברות ותיקות.

אני שר וצוחק הולך בשבילים צבעוניים לעולמות מצויירים -
במכחול על חול.