זה היה יום סגריר למחצה. גשם לסירוגין, מעונן חלקית, טמפרטורה
משתנה בקיצוניות... בהחלט לא יום שאנשים ישמחו להסתובב בו
בחוץ.

לקראת ערב הפסיק שוב הגשם ויצאה קצת השמש. החלטתי לנצל את
ההזדמנות ולצאת קצת החוצה למרפסת, ולבהות באנשים ההולכים ושבים
במקום לבהות בתקרה בחדר בו התחלתי להראות סימני קלסטרופוביה
קלים.

זה היה יום מוזר. השמש הציצה מבין לעננים והכתה את כל מה
שמתחתיה בחום, מה שגרם לי הרגשת חמימות נעימה מבפנים, בעוד
שהייתה רוח מזרחית חזקה שהקפיאה אותי מבחוץ.

בעוד שבהיתי בעוברים ושבים ללא תכלית, ובהבעה ריקה, הבחנתי
בבחורה שהולכת מכיווני על המדרכה מלאת השלוליות. לא מישהי
מיוחדת - שיער מתולתל חום אסוף שהתנופף ברוח, לא רזה, אפילו
קצת שמנמנה. היא לבשה מעיל בד שחור ומכנס ג'ינס כחול. היא
החזיקה בידה הימנית מה שנראה לי ממרחק כמו קלסר או מחברת
גדולה.

אני לא יודע מה בה משך כל-כך את תשומת ליבי. היא הייתה רגילה
לחלוטין, אך משהו בצורה שבה סחבה את עצמה בדרכה על המדרכה תפס
את תשומת ליבי המלאה. היא נראתה כאילו היא מרחפת, גולשת,
משייטת בדרכה על המדרכה. הליכה מושלמת שכזו. ככל שהתרחקה כך
מצאתי את עצמי מתעמק בה יותר.

בהמשך הרחוב היא התקרבה לבוטקה קטן שהמוכר עמד לצידו. המוכר
הסתכל עליה במבט תמים לחלוטין, חייך אליה והנהן ראשו להבעת
"שלום". לאחר מכן הסב מבטו והבחין בי - בוהה בה. הוא הסתכל עלי
במבט שואל והבנתי שאני התעמקתי בה יותר מדי, עד כדי כך שגרמתי
לאנשים אחרים להבחין בי בפרטיות המרפסת שלי. חייכתי אליו חיוך
של "ערב טוב" תמים בתוספת נפנוף קל של היד לכיוונו והסבתי את
מבטי. בתוך שניות, משהבנתי שאין שום דבר מעניין מסביב חזרתי
להביט בה. הוא שוב הבחין בי, אך הפעם בחרתי להתעלם ממנו.

קצת לאחר שחלפה על פני הבוטקה היא עצרה והביטה לרצפה. גיליתי
עניין רב וניסיתי לחשוב מה היא עושה. רק לאחר ששלחה ידה
השמאלית אחורה לשערה הבנתי. היא ניסתה לפזר את השער שלה. בעוד
שהיא מתעסקת בשיער הבחנתי שהיא מאבדת את היציבות, מה שנראה לי
מוזר מאוד בעקבות צורת ההליכה המיוחדת שלה. בעיקבות חוסר
היציבות היא הסתובבה הצידה ואומנם הצליחה לפזר את השיער אך
הקלסר נשמט מידה ומספר דפים עפו ממנו. כנראה משום שהייתי כל-כך
שקוע נבהלתי כאשר נפל לה הקלסר וקפצתי ממקומי.

אז לראשונה ראיתי את פרצופה העגול, בפרופיל. היא לא הייתה
יפיפייה, אבל היו לה עיניים גדולות מאוד והיה בה חן מיוחד
שכזה. השיער המתולתל המתנופף ברוח הוסיף לחן הזה. חמודה כזו.
אפילו בפרופיל ובמרחק שהייתי ממנה הצלחתי להבחין בהבעה
המאוכזבת, הזעופה, העייפה שעקבה לנפילת הקלסר. היא לא הוציאה
הגה (לפי מיטב שמיעתי, אחרי הכל, הייתי די רחוק משם) אך מבטה
צעק 'אוף' בקולי קולות. הייתי ממש מהופנט.

המוכר שהסתכל עליי במבט בוז זעוף, נבהל כאשר קפצתי ממקומי
במרפסת פעור עיניים. קול החבטה לא הרגיע אותו במיוחד. מיד
הסתכל סביבו והבחין בה מרימה את הקלסר ומנסה לאסוף את שאר
הניירות שנפלו ממנו. הוא הסתכל שוב סביבו לוודא שלא קרה שום
דבר אחר שבגללו נבהלתי כמו שנבהלתי, ומיד עזר לה לאסוף את
הניירות. תוך כדי הם החליפו מספר מילים, כנראה של מילות 'תודה'
ו'על-לא-דבר'. כאשר המוכר התכופף להרים את הדף האחרון, הוא
התרומם במבט שקוע אחורה, לכיווני. תוך כדי שהיא לוקחת מידו את
דף הנייר ואומרת לו שוב 'תודה', היא בחנה את האופק לכיווני
בשביל לראות על מה בהה המוכר כאשר הושיט לה את הנייר.

אז היא הבחינה בי. היא התאמצה להסתכל באופק ואז הבינה שאני
עומד במרפסת ומסתכל ישירות עליה, ושכנראה גם עשיתי זאת זמן-מה.
היא פערה את עיניה הגדולות והסתכלה עלי במבט חודרני שיכול לשפד
ברזל. נבהלתי וקפאתי במקומי. לא יכולתי לזוז, או אפילו להסב את
מבטי. המוכר, שנראה שעיקם את צווארו כאשר הפנה מבטו ממני אליה
וממנה בחזרה אלי, הרגיש שנקלע לשדה קרב, וצעד צעד גדול אחורה
בחזרה לדוכן שלו. הוא ניסה להתנהג כרגיל והצית סיגריה במהירות,
אך עדיין הפנה מבטו ממני אליה וההפך, רק מתוך סקרנות.

נראה כאילו הרגע הזה נמשך לנצח. היא שיפדה אותי במבטה החודרני,
ואני קפאתי במקומי. הייתי בטוח שהיא חושבת שאני איזה מציצן
דפוק בלי חיים. היא הייתה צודקת, כמובן, אך כנראה שהבחינה
במבטי המבוהל. במהירות המבט שלה השתנה. ממבט חודרני למבט חוקר,
למבט של הבנה, ומשם לחיוך רחב. היא חייכה את החיוך הכי רחב
שראיתי בחיים שלי. מאוזן לאוזן ממש, חיוך שיכול להמיס קרחון
בתוך המקפיא, ולבטח את הקיפאון ששהיתי בו למשך הנצח ההוא. היא
הסמיקה מעט, וחיוכה היה חיוך שמאיר חדר. מילולית. זאת משום
שבדיוק ברגע ההוא הציצה השמש מבעד לענן שחלף דרכו.

כמובן שחייכתי אליה בחזרה, בהתחלה בהיסוס, ואז פשוט אבן ניגולה
מעל ליבי. התחלתי לצחוק והרגשתי נוח מספיק בשביל להשען על
המעקה ולבהות בה שוב, הפעם בידיעתה.

היא חייכה אלי, למשך כמה שניות. אז הסתכלה סביבה בשביל לוודא
שלא פספסה שום דף מהקלסר שנשאר על הרצפה, חייכה אלי שוב,
התחילה ללכת אחורנית הסתובבה והמשיכה ללכת, לרחף, לגלוש, לשייט
לאורך המדרכה.

עד היום אני לא יודע מי זאת הייתה, או מה שמה אפילו. עד היום
אני עוד מחפש אותה, אבל למרות שאני לא מצאתי אותה עדיין, אני
מסופק, משום שרגעים כמו הרגעים שעברתי עם האלמונית הזו, הם
הרגעים שעושים לך את היום, את השבוע, השנה ולפעמים גם את
החיים.