הדלת של המסעדה נפתחה, וחמישה אנשים הדורים מאוד חלפו בעדה.
משום מה, כבר בכניסתם הם משכו את תשומת לבה של יעל.
כשתחשוב על הרגע ההוא פעם אחר פעם בכל יום בחייה שיחלוף מאז,
היא מעולם לא תצליח להבין למה דווקא החבורה הזו סקרנה אותה כבר
מההתחלה.
מסעדת פירות הים שבה ישבה יעל היתה באותה תקופה אחת המסעדות
המצליחות ביותר בעיר. פעם בכמה שניות נפתחה הדלת לקבוצת
סועדים, שהיו אסירי תודה על המזל שנפל בחלקם לזכות בשולחן,
אחרי דקות ארוכות - שלעתים השתרכו עד כדי חצי שעה שלמה - של
המתנה ברחוב הקר.
אז למה מכל הגברים והנשים שנכנסו למסעדה בשעה האחרונה, דווקא
חמשת הגברים המבוגרים הללו, הרגילים כל-כך למראה, משכו את
תשומת לבה?
היא ישבה לבדה בתא שאליו הובילה אותה המארחת חצי שעה קודם לכן,
רוכנת מעל קערה מלאה עד למחציתה בשרימפסים טריים. על השולחן
שלפניה היה מונח בקבוק יין חצי ריק ושתי כוסות. הכוס האחת היתה
מלאה ביין אדום, וכמה טיפות אף גלשו מעבר לשפתה, עדות לכך שיעל
החלה להתבסם במידה כזו שלגימותיה הפכו למרושלות יותר ויותר.
הכוס השנייה שעל השולחן הבהיקה בנקיונה. מהכוס הזו היה אמור
לשתות הבחור שהזמין אותה למסעדת פירות הים הזו, ובשלב הזה יעל
החלה להבין שהאיחור שלו גובל בהברזה.
במקום לקום וללכת, היא הזמינה לעצמה קערת שרימפסים והחלה למזוג
בעצבנות עוד ועוד יין אל הכוס שלה. היא רצתה להתפטם ולסבוא עד
שצריבת העלבון החמצמצה תיעלם לה מהנשמה. בשלב מסוים נדמה היה
לה שזה מצליח. השובע הרגיע אותה ופינה את הכעס הקופצני לטובת
לאות כבדה.

אבל אז הדלת נפתחה וחמשת הגברים ההדורים עברו בעדה, ויעל,
שישבה ממש מול הכניסה, ניעורה פתאום לחיים.
ארבעה מהם לבשו חליפות בהירות, שנראו לה יקרות מאוד. החמישי,
שהיה הנמוך מכולם, לבש חליפה שחורה, ששיוותה לו חזות רצינית
ומכובדת. למרות שהשמש שקעה כבר לפני שלוש שעות, הם חבשו על
עיניהם משקפי שמש כהות. זגוגיות המשקפים של ארבעת הגברים
בחליפות הבהירות היו שחורות. זגוגיות משקפיו של הגבר הנמוך היו
כחולות, אופנתיות.  
והיה עוד משהו שמשך את תשומת לבה. המגבעות. כולם לבשו מגבעות,
ממש כמו בסרט ישן משנות החמישים.
המארחת נראתה ליעל מופתעת בדיוק כמוה. היא הושיטה את זרועותיה
לעבר האדונים, ועל-פי תנועות שפתיה היה ניתן להבין שהיא מציעה
להם להפקיד את המגבעות בידיה, ולהמתין בסבלנות עד שיתפנה
שולחן.
ארבעת הבהירים הסתכלו על הנמוך, והוא הנהן בראשו לשלילה. זה
הספיק. אחד מהארבעה רכן ולחש משהו על אוזנה של המארחת והניח
בידה שטר מקומט. יעל אימצה את עיניה בניסיון לזהות באיזה שטר
מדובר, אבל לא הצליחה. כנראה שזה היה טיפ לווייתני במיוחד,
מפני שהמארחת נראתה לפתע להוטה מאוד למצוא שולחן ראוי במסעדה
המלאה עבור חמשת הגברים.
אבל היה נראה שהם מסתדרים יפה בלעדיה. הם התקדמו בצעדים נמרצים
לעברה של יעל, מותירים את המארחת בכניסה. יעל חשבה בתחילה שהתא
מאחוריה התפנה, וסובבה את ראשה רק כדי להבחין בכך שהזוג שישב
שם קודם עודנו שקוע בוויכוח לוהט.
חמשת הגברים נעצרו ליד התא שלה. חליפה בהירה אחת התיישבה על
הספסל שמולה, ולפני שיעל ההמומה הספיקה להגיד משהו, התיישבו גם
השאר מולה ומצדדיה. הגבר הנמוך - עכשיו יעל הבחינה בכך שהיה
המבוגר מכולם, ולמעשה ענה על ההגדרה "ישיש" - התיישב ממש
מולה.
יעל רצתה לשאול מה הם חושבים לעזאזל שהם עושים ומיהם בכלל, אבל
לפני שהספיקה לשאול, צצה התשובה במוחה ועיניה נפערו
בחוסר-אמון. היא רצתה להגיד משהו אבל שרירי שפתיה כמו סירבו
להיפשק.
לבסוף היא הצליחה ללחוש במאמץ עליון: "אלוהים..."
הישיש הסיר את משקפיו והביט בעיניה. כן, הוא אמר לה. זה
אני. הוא חייך אליה בנעימות.
בכל מצב אחר, יעל היתה מקללת ומזעיקה את המלצר כדי שיסלק את
המטרידים האלה מהשולחן שלה. אבל הפעם היא ידעה מעל לכל צל של
ספק, שלא מדובר בסוכני מכירות או במטרידים - אלא בדבר האמיתי.
זה לא היה אפילו דומה להתגלות הדתית שמשוגעים למיניהם חוו
במהלך ההיסטוריה, מאברהם ועד למנהיג הכת הקליפורני התורן.
הקב"ה פשוט ישב שם מולה, על ספסל העור הסינתטי של מסעדת
פירות-הים. פנים אל פנים.
יעל רצתה לצרוח, וקולה נאלם. היא רצתה להתעלף אבל הכרתה אחזה
בה בכל הכוח. פתאום היא נתקפה בושה גדולה. החינוך שקיבלה הורה
לה לעשות מחווה מסוימת. למשל, להשיל את נעליה מעל רגליה, או
להשתחוות אפיים. פתאום היא הבינה שהעובדה שיהודיה יושבת מעל
קערת שרימפס היא לא משהו שיאה שאלוהים יראה דווקא ביום שהוא
מחליט לרדת ולבקר בעולם.
היא הסמיקה, אבל אלוהים הבין וחייך. הוא הושיט את כף-ידו ותלה
אותה באוויר, מעל לגב ידה.
יעל, הוא אמר ברוך. אל תפחדי, אל תתביישי. תתנהגי ממש כמו
תמיד. כפי שאת רגילה. דבר לא השתנה. יעל נשמה שתי נשימות
עמוקות עד שלבסוף הצליחה לעקל את שפתיה לכדי חיוך.
אלוהים נראה מרוצה, הוא השעין את גבו אל המשענת, שלף מאיפה
שהוא קופסת "קנט" קצר (יעל חשבה שרק נהגי מוניות זקנים עוד
מעשנים את הסוג הזה) וסיגריה נשלפה ממנה וננעצה בין שפתיו.
אלוהים לא היה צריך להצית אותה. היא כבר בערה לבד.
הקב"ה העביר את זכות הדיבור למי שישב מימינו. לא היו שם אותות
ומופתים. אלוהים פשוט הניד בראשו ולמרות שלא היה מוכרח לעשות
את זה, גם הוסיף לכך הוראה בקולו. שטן, הוא אמר, תסביר לה
מדוע באנו לשוחח אתה.
יעל ציפתה גם מהשטן לפנות אליה בנעימות שכזו, אבל זה לא היה
בתוכניות שלו. הוא שמר על ארשת קודרת עד הסוף.
כך הרי זה עבד תמיד. אלוהים החוקר הטוב, השטן החוקר הרע. צמד
הבלשים שהצליחו לפצח את התעלומה הגדולה בהיסטוריה: המין
האנושי, על כל תאוותיו, יצריו ופצצות האטום שלו. אלוהים חייך
אל בני-האדם, מחל להם ברחמיו על כל חטאיהם - רק בשביל לפנות את
הזירה לחרון אפו של השטן, הקטגור הנצחי.
כך זה עבד מאז ומעולם, ולא היה פירור של סיכוי שמשהו ישתנה
בשביל יעל.
לשבריר שנייה היא כנראה שכחה מזה. כשהפנתה את מבטה אל השטן עוד
נותר על פניה שמץ החיוך ההוא, שנתלה שם בעקבות דבריו המרגיעים
של האל. אבל מבט אחד בעיניו היוקדות של השטן הספיקו. החיוך
התחלף בעווית של אימה.

השטן דיבר.

בעוד חמש דקות ייכנס למסעדה הזו עדנאן סיסראני, בן 25 ממחנה
הפליטים ג'נין. הוא יהיה לבוש במעיל חורפי עבה, שמתחתיו מסתתרת
חגורת נפץ עמוסה בטי-אנ-טי, במסמרים ובברגים. הוא אמור לפוצץ
את חגורת הנפץ הזו במסגרת פעולת התאבדות שאליה נשלח מטעם
הג'יהאד האיסלאמי.

יעל החווירה. "אלוהים אדירים", היא מלמלה. השטן הנחית פתאום
מהלומת אגרוף אדירה על השולחן. יעל קפצה בבהלה. היה נדמה לה
שהעולם כולו רעד מעוצמת החבטה הזו.
איך את מעזה להפסיק אותי באמצע המשפט?, שאג השטן בלי לפתוח
את פיו. יעל הצטנפה בכורסה בניסיון להתחמק מהמבט היוקד הזה,
שהחל לחרוך כוויות גיהינום בנשמתה. "סליחה", היא לחשה. החרון
השטני נרגע מעט. מפיסטופלס התרצה והמשיך לבוא אל יעל בדברים.

עדנאן סיסראני אמור לבצע במסעדה הזו פעולת התאבדות, להרוג
שלושים וחמישה סועדים ולפצוע עוד מאה וחמישה עשר - מהם חמישה
באורח אנוש שימותו אחרי שבועות של סבל נורא.

יעל לא יכלה שלא להבחין בסיפוק הדק שהסתנן לקולו של השטן.
אבל הפעולה הזו לא תצא אל הפועל. הסיפוק התחלף באכזבה.
"למה?", יעל שמעה את עצמה שואלת. היא הבינה מייד שטעתה
פעמיים: בפעם הראשונה כשהעזה להפריע לדבריו של השטן, ובפעם
השנייה כשהעזה לנסות ולברר מהלכים שאמורים להיות מחוץ לתחום
עבורה.
הרי הפיגוע הנורא הזה שהשטן מדבר עליו הוא בוודאי מעין מהלומה
אלוהית מתוכננת היטב. אם מסיבה כלשהי הפיגוע הזה ישתבש, אז
אי-אפשר לצפות לזה שהיא פתאום תדע למה זה קרה. מהצד השני של
השולחן יושבים מקבלי ההחלטות החשובות מכולן. יעל לא היתה
שומרת-מצוות גדולה, אבל היא הבינה שבני-תמותה לא אמורים לקבל
אישור כניסה למועדון הוי-איי-פי היוקרתי הזה.

אבל למרבה ההפתעה השטן לא התרגז הפעם. יעל התרשמה שהוא דווקא
מרוצה מכך ששאלה למה הפיגוע לא ייצא אל הפועל. כאילו שאלתה
מאפשרת לו להוריד איזו אבן מהלב. אבל מי שהשיב לה היה דווקא
אחד היושבים האחרים סביב השולחן. יעל לא ידעה מיהו. היא החליטה
שהוא בטח מלאך.
הפעולה הזו לא תתבצע, הסביר המלאך בסבלנות, מכיוון שהמקום
הזה הוא בית יהוה. המקום שבו שורה הטוהר המוחלט. בין הכתלים
הללו לא יתבצע רצח.
יעל הרגישה מבולבלת. היין הלם ברקותיה. היא לא הבינה למה הם
מספרים לה את זה, ואם באמת עומד להתרחש פיגוע, למה ריבונו של
עולם חיכה עד עכשיו ולא עצר את המחבל עוד לפני שיצא מהבית.
היא לא הבינה איך המקום הזה, שפתוח בשבתות ומגיש פירות-ים,
יכול להיחשב כבית המקדש השלישי. דבר אחד יעל שכחה: כל היושבים
סביב השולחן הזה קראו את מחשבותיה כמו ספר פתוח.

השטן השיב לה בקוצר-רוח:
בני-האדם הורגים זה בזה כבר אלפי שנים, ובניגוד למה שנדמה
לכם, רק חלק קטן מזה הוא באחריותי. את כל השאר אתם עושים לבד.

אני רק מחוללים את הניצוץ הראשון. לו רק רציתם, יכולתם הרי
לכבות בקלות את הניצוץ הקטן הזה. אתם הרי המין האנושי, עם
הסגולה, היצורים היחידים שנבראו בצלמו. מקצות אצבעותיכם ועד
קצה שיערכם אתם מלאים בתבונה האלוהית שניתנה לכם ביום השישי,
יום הבריאה. לו רק הייתם הולכים לפי התוכנית האלוהית, יכולתם
לרסן את חטא הגאווה הכרוני שלכם כבר בהתחלה - ולהשאיר אותי
מובטל. אבל לא, אתם מוכרחים ללבות את הניצוץ הקטן הזה לכדי
שריפה אדירה, לכדי אש תופת שכמותה אין ולא היתה בכל שבעת
הרקיעים.

יעל הקשיבה לדברים בדממה. בהלם. היא מעולם לא נתקלה באכזבה
מרירה כל-כך. עמוקה כל-כך.

הפלשתיני שאמור להגיע לכאן בעוד שתי דקות החליט לבצע פה טבח
על דעת עצמו ומפקדיו. לי אין שום נגיעה לזה, ולכן איני יכול
להתערב. רק אדם יכול לעצור אדם אחר במקרה כזה.

וכאן את נכנסת לתמונה, התערב המלאך. את צריכה לעצור את
סיסראני לפני שיתפוצץ פה במסעדה. נשארה לך עוד דקה. אין טעם
שתצרחי שעומד להיכנס מחבל מכיוון שזה רק ייצור פאניקה וממילא
רוב הסועדים לא יספיקו לברוח. מצד שני, איננו יכולים לצוות
עליך לרצוח את סיסראני. הרי גם הוא נברא בצלמו. לא, בבית
האלוהים לא יהיה רצח. תעצרי בעדו באמצעות יכולתך לאהוב.

יעל נתקפה סחרחורת. היא עצמה את עיניה וניסתה לארגן את
מחשבותיה. אבל כשפקחה את העיניים, היא ראתה שהיא לבדה ליד
השולחן. היא הביטה סביבה, אבל אלוהים, השטן והמלאכים כבר לא
היו שם. מבטה המשיך לחלוף על-פני הסועדים עד שקפא לפתע על דלת
הכניסה. יעל הבחינה לחרדתה שהדלת נפתחת.

לתוך המסעדה נכנס בחור גבוה, לבוש מעיל ארוך. המארחת לא היתה
שם משום מה. הבחור סרק את המסעדה במבט מתוח והחל לצעוד פנימה
במהירות.
לפני שהיא הספיקה להבין מה היא עושה, יעל קמה והחלה לצעוד אל
עבר הבחור. לא היה לה מושג איך היא עומדת למנוע את הדבר הנורא
שהולך לקרות. תעצרי בעדו באמצעות יכולתך לאהוב, אמר לה המלאך.
למה הוא התכוון לעזאזל?
המחבל המשיך להתקדם פנימה, ללב המסעדה, מבלי להבחין בבחורה
הנמוכה והיפה בחצאית הסאטן השחורה שהתקרבה לעברו.
המרחק ביניהם הלך והצטמצם. יעל כבר היתה מספיק קרובה כדי
להבחין בחוטי החשמל האדומים שביצבצו מתוך הכיס הפנימי של
מעילו. מבטה היה ממוסמר לזרועו של המחבל, שהחלה להתרומם מעלה,
לעבר כיס המעיל. אם היא לא תספיק לעצור אותו עכשיו, אין לה
סיכוי. היא מספיק קרובה אליו כדי להיהרג במקום.
ואז קרו שני דברים: יעל שלחה אצבעות ונגעה בחזהו של המחבל.
בתגובה, הוא הביט בה בהפתעה ובאימה, אבל קפא על מקומו. ואז יעל
התקרבה עוד יותר ונצמדה אל שפתיו בכוח. המחבל ניסה להתנתק
משפתיה אבל יעל תפסה את שולי מעילו והצמידה אותו אליה.
מהשולחן שמתחתם היא שמעה המהום רוטן. זוג הסועדים המבוגר שישב
שם היה מעדיף שהבחור והבחורה שמתנשקים בלהט מעליהם יעשו את זה
בבית, בין ארבעה קירות, ולא באמצע מסעדה הומה אדם. האישה, גברת
שפסעה במרץ לעבר גיל הבלות, גם דאגה להביע את מה שחשבה בקול
צדקני וצפצפני.
אבל יעל לא הפסיקה. היא משכה את המחבל אליה בכל כוחה, והחלה
להוביל אותו אל היציאה. בשלב הזה, התנגדותו של המחבל החלה
להתרופף. משהו בו החליט שעדיף להתמזמז עכשיו מאשר לבנות על
שבעים בתולות בגן-עדן אחר-כך.
הם יצאו החוצה בצעדים כושלים. גבו של המחבל פתח עבורם את הדלת.
שפתיה של יעל החלו להתעקצץ בדקירות קטנות, אבל היא לא הפסיקה
את הנשיקה. מדי פעם היא פקחה את עיניה כדי לראות לאן הם
הולכים.
הנשיקה נקטעה רק כשכבר היו בחצר הסמוכה למסעדה. עכשיו הם היו
לבד. הם הביטו זה בזה. רציניים. מבולבלים. ואז נצמדו זה לזו
מחדש. יעל החלה להפשיט את המחבל. היא הסירה בזהירות את המעיל
שלבש. הוא ניסה להגיד לה משהו, אבל השתתק כשהבין פתאום שהיא
יודעת מה יש לו מתחת למעיל. יעל הרימה את החולצה הרטובה-מזיעה
שלבש, חושפת את חגורת הנפץ שנקשרה לבטנו. בזהירות היא פתחה את
השרוכים שהידקו את החגורה, והניחה אותה ביחד עם המעיל על
המדרכה.
ידיו של עדנאן נשלחו אליה בתאווה. לא נותר כל זכר לבעתה שאחזה
בו כשזינקה עליו לפתע רק דקה ומשהו קודם לכן. את הפחד שבו טבלו
קודם עיניו החליף כעת משהו אחר: תשוקה טהורה.
הוא רצה לשכוח מהכל. מהמשימה הבלתי-אפשרית שהטיל עליו מפקד
החוליה, מהפחד המשתק והשנאה המעקרת שחש כלפי כל מי שישב שם,
במסעדה ההיא, מתמוגג מהחיים הטובים כאילו חמישים קילומטר ממנו
ילדים לא גוועים ברעב במחנות הפליטים.
עד כמה שזה ישמע מוזר, יעל החלה להרגיש את אותו הדבר בדיוק.
היא רצתה לשכוח מהכל. מהמשימה המשה-רבנואית שהטיל עליה אלוהים,
מהפחד המשתק והשנאה המעקרת שחשה כלפי המחבל, מהדייט שתקע אותה
בכלל במסעדה הזו מלכתחילה. כל מה שיעל רצתה באותן שניות היה רק
לקפוא על מקומה, ולהניח את ראשה בחיקו החם של הגבר שעמד מולה.

הם עמדו שם דבוקים זה לזו, נואשים. לא מסוגלים להיפרד ולו
לרגע. הם ידעו שעוד מעט יקרה משהו שחייב לקרות. משהו שייקח את
הרגע היפה הזה וינתץ אותו לרסיסים. מעבר לפינה יסתערו עליהם
פתאום לוחמי ימ"מ, יקרעו את יעל מזרועותיו של עדנאן ויחסלו
אותו בצרור מטווח אפס לעיני זעקותיה. או שפתאום עדנאן יתעשת,
יחטוף את חגורת הנפץ מהמדרכה וירוץ בחזרה למסעדה כדי להשלים את
מה שהוא אמור לבצע.
אבל כשהרגע הזה בא בסוף, הוא לא היה כרוך בדם ואש ותמרות-עשן.
עדנאן ניתק לפתע את זרועותיו מיעל ופסע צעד אחד אחורה. הוא
הביט ישר בעיניה לעוד כמה שניות, ולפני שהספיקה להגיד משהו,
החל לברוח.
יעל יכלה להיות ישראלית טובה: לצרוח לעוברים ולשבים שיעשו
משהו. שלא יתנו למחבל להימלט. זה היה לוקח אולי עשר שניות אבל
בסוף מישהו עם נשק היה עובר שם. אולי שוטר שקפץ לרגע לפיצוציה
לקנות סיגריות. אולי איזה ילד עם סכין קפיצי שהיה בדרך לסגור
חשבון בדיסקוטק. הם היו שוחטים את עדנאן והופכים לגיבורי היום
בעיתון של מחר. מיעל היו מכניסים שני משפטים ואמא שלה היתה
נורא גאה בה וממסגרת את גזיר העיתון, כדי שתוכל לתלות בהול בכל
פעם שהחברות שלה באות לקלפים.
יעל גם יכלה להיכנס למסעדה, לתפוס את הסלולרי הראשון שהיתה
מוצאת ולהתקשר למשטרה. בתוך עשר דקות כל שוטר בעיר היה כבר
סורק את החצרות. בכבישים היו מוקמים מייד מחסומים שהיו יוצרים
פקקי-ענק גם בשעה המאוחרת הזו של הערב. מאות נהגים שהיו בדרך
הביתה ונתקעו פתאום היו יושבים ברכב ומקללים את המניאק שבגללו
הקימו את המחסומים האלה. בסוף היו תופסים אותו. חי  או מת.
 
יעל יכלה לעשות את כל זה, אבל היא פשוט העדיפה לעמוד שם בחצר
בלי לסובב את הראש, ולשמוע את צעדיו של המחבל נוקשים על
האספלט, הולכים ומתרחקים. עד שנעלמו לגמרי..