יוסף אומר שהסמטה החשוכה היא למעשה בית קברות, "יש שם בית
קברות עצום, אבל אין שם מצבות, כולם קבורים אחד ליד השני בתוך
קבר אחד", הוא אומר שהוא הלך שם והוא ראה רק זבובים, לא פרפרים
לא ציפורים, רק זבובים,"אפשר להשתגע מהזימזום הזה" הוא אמר, לא
סתם אבא לא נתן לי להתקרב לשם.
יוסף בן 15, גדול ממני בשנתיים, אבל צנום ונמוך, ככה שאפשר
לחשוב שאנחנו באותו גיל. ליוסף אין הורים, הוא מספר שאבא שלו
נהרג כשניסה להרוג את אדולף היטלר פעם, אבל כולם יודעים שהוא
היה מטורף והתאבד.
יוסף גם אומר שאמא שלו מתה כשהצטרפה לפרטיזנים, אבל שוב, כולם
יודעים שהיא נדרסה על ידי משאית לפני שלוש שנים, יש אומרים
שהיא קפצה לפני המשאית, זה היה אחרי שאביו מת, כעבור חודש או
חודשיים.
יוסף ואני הכרנו פעם אחת בתנועת הנוער, היינו חודשיים בתנועת
הנוער, אחר כך עזבנו.
יוסף ידע אנגלית, הוא תמיד היה אומר שיום אחד הוא יגיע לאמריקה
הגדולה ויגור על הים, פה אין ים, רק יתושים ומלריה מעל ביצות.
הקשר שלנו התחיל להתבסס על דבר אחד מאז שעזבנו את התנועה.
סיגריות.
יוסף היה מלמד אותי אנגלית, ובתמורה הייתי מספק לו קופסאות
סיגריות שגנבתי מאימי, הייינו נפגשים כל יום בשעה שהייתה אמורה
להתקיים פגישה של התנועה, בשביל שההורים שלי יחשבו שאני
בתנועה.
היינו יושבים תחת העץ הכי ירוק בשכונה, שגם היה העץ היחיד
בשכונה.
היינו מדברים על מליון דברים, יוסף ידע הכל, הוא אפילו התנשק
עם מישהי פעם, לא סתם, על השפתיים,כמעט עם הלשון אפילו.
יוסף גר ברחוב, ובגלל שלא היו לו הורים הגרמנים לקחו לו את
הבית
הייתי תמיד מביא לו שמיכות ישנות שהיייתי מוצא.
פעם אחת הוא סיפר לי משהו, "יש דבר אחד שיום אחד אולי נבין,
אומרים שאנחנו קטנים מדי בשביל זה עכשיו", הוא אמר וחיוך קטן
עלה על פניו, זה הפעם היחידה שראיתי אותו מחייך למעט פעמים
מעטות שקיבל את חפיסת הסיגריות ממני, אלו היו הפעמים בהם חלפו
שבועות עד שהצלחתי לגנוב קופסא מאימי מבלי שתשים לב."מה זה??"
שאלתי להוט לדעת את הסוד שיוסף התחיל לומר לי, "אני לא יכול
לגלות לך, זה משהו שתאלץ לגלות בעצמך, "ואתה כבר גילית?"
שאלתי, "לא, אבל מדברים על זה בכל הספרים שהצלחתי לגנוב
מהגרמנים, ואם כותבים על זה באנגלית, זה חייב להיות משהו
רציני"
הבנתי כבר שאין סיכוי שהוא יגיד לי מה זה, הוא היה האדם הכי
עקשן שהכרתי בחיים שלי.
יוסף היה נקודת האור היחידה בחיים שלי, המצב בשכונה היה כל כך
גרוע שהרגעים בהם הצלחנו לעשן ולדבר היו הרגעים היחידים בהם
הרגשתי שמחה כלשהי.
זה היה בצהריים, היה יום חם במיוחד, אני ואבא הלכנו לקנות
ביצים, 5 ביצים, זה מה שהקציבו לנו לשבוע.
בזמן שהלכנו לחנות באו חיילים גרמנים אלינו הביתה ומצאו את אמא
לבדה, הם הביטו בתעודת הזהות שלה ואמרו, "את בעלך ובנך,
תתייצבו היום בערב בתחנה".
לקראת ערב אמא ואבא לקחו אותי לחדר השינה שלהם ואמרו, "אנחנו
צריכים ללכת, הגרמנים לא יודעים שאתה כאן, תסתתר מתחת למיטה עד
שנחזור, אל תצא, אפילו לא לרגע"
אמא ואבא תיכננו לאסוף איזה ילד יהודי שנראה בערך בגילי מהרחוב
ולהגיד שהוא בנם, רק כדי שאני אנצל.
הם יצאו מהבית, עם התמונות והמכתבים של אבא, אני נשארתי מתחת
למיטה, ושמעתי את צעדי החיילים מתקרבים, מחפשים אולי נשאר
מישהו בבית, לא נשמתי בכל הזמן הזה , היו שמועות שהגרמנים היו
מסוגלים לשמוע אפילו נשימות. "אני מריח את זה, יש פה יהודון
מסריח, אני יכול לזהות את הריח שלהם מקילומטר", אמר אחד
החיילים.
אני לא נשמתי עדיין, כבר כמה דקות שלמות.
שלושה ימים הייתי תחת המיטה, לא זזתי, כמו שאמא ביקשה, חיכיתי
עד שיחזרו, לקראת ערב היום השלישי, נזכרתי שיוסף מחכה לי בטח,
לא הגעתי לעץ כבר שלושה ימים, יצאתי מתחת למיטה, דרוך כל רגע
להפוך לאויר, למקרה שמישהו יראה אותי, פתחתי את החלון וירדתי
מחליק שתי קומות על המרזב הרעוע של הבנין.
איש לא ראה אותי.
הגעתי אל מתחת לעץ, חיכיתי שם כמעט שעתיים ויוסף לא הגיע,
הייתי בטוח שבגלל שהוא ראה שלא הגעתי כבר שלושה ימים, הוא חשב
שלקחו אותי.
חזרתי אל מתחת למיטה של הוריי, כבר סידרתי לי שם מקום די נוח,
היה לי בקבוק זכוכית ישן ששימש לי כשירותים וככרית כאשר הוא
סגור ועטוף באחת הגרביים שלי ושתי שמיכות , היה לי כיכר לחם
שכל יום הייתי נוגס בו, ככה הוא יספיק לי לשבוע, ואז בטח אמא
ואבא יחזרו ויביאו אוכל אמיתי. מאז יום יום הייתי יוצא בערב
ומחכה מתחת לעץ.
ויוסף לא הגיע, לא התאים לו לעשות כזה דבר, לא בגלל שהיה אפשר
לסמוך עליו כל כך, אלא בגלל שהייתי מקור הסיגריות היחיד שלו.
אחרי שבוע וחצי נגמרה לי כיכר הלחם ולא נראו סימנים ליוסף,
הייתי רעב, והתגעגעתי להוריי וליוסף.
החלטתי שאני חייב למצוא את יוסף, לא יעזור בית דין נאצי, אני
אמצא אותו.
שוב הלכתי אל מתחת לעץ, ללא סיגריות כבר, מחכה ליוסף שאולי
יגיע, הייתי גונב אוכל מחנויות לפעמים, והייתי מביא אל מתחת
לעץ, אולי יוסף יגיע ואני אתן לו קצת.
אבל יוסף כבר לא הגיע.
יום אחד, אחרי שבועיים שיום יום הגעתי אל העץ, ניגשה אלי ילדה,
אולי בת 12, הכרתי את הפנים שלה מהחודשיים שהייתי בתנועת
הנוער, היא הייתה עם הקטנים ולא ממש שמתי לב אליה אז, אבל
הפנים שלה נראו נורא, היא הייתה נורא רזה יחסית למה שהייתה
בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא ניגשה אלי ושאלה אם יש לי קצת
אוכל, אני לא אגלה לאף אחד, בבקשה, תתן לי קצת, לא אכלתי כבר
כמה ימים שלמים" ."כן", אמרתי, יש לי חצי פרוסת לחם, אני אתן
לך קצת", עינייה שנראו מתות לחלוטין לפתע נראו חיות, הוצאתי את
חצי פרוסת הלחם, היא הביטה בה בעיניים פתוחות לרווחה, נראה
כאילו מעולם לא ראתה כמות כזו של אוכל.
היא אכלה את רבע פרוסת הלחם במהירות עצומה והביטה ברבע פרוסת
הלחם שנותרה לי כאילו עוד רגע גונבת לי אותה, "מה... זה גם?"
אמרתי, היא הינהנה בראשה עם הפרצוף הכי מתחנן שראיתי מימיי.
נתתי לה את הלחם, והיא חייכה חיוך גדול, זה עשה אותי ממש שמח
לראות אותה כל כך שמחה, אבל לא היה לה זמן לומר תודה, היא
הייתה עסוקה בלאכול את רבע פרוסת הלחם במהירות לפני שמישהו
יראה ויקח לה אותה, היא שאלה אותי מה אני עושה כאן, היא שמה לב
שאני פה כל יום יושב תחת העץ היחיד בשכונה,"גטו", ככה היא קראה
לשכונה
אמרתי לה שאני מחכה ליוסף, חבר שלי, ואני לא מוצא אותו כבר
שלושה שבועות, היא ישר ידעה על מה אני מדבר, כולם הכירו את
יוסף בשכונה, היא אמרה, "מה, לא שמעת? היה איזה זוג הורים
שלקחו אותו במקום את בנם לתחנה כדי שבנם ינצל, אם הייתי פוגשת
את הילד שלהם הייתי הורגת אותו בעצמי", אני שתקתי, לא יכולתי
לומר מילה. רגשות האשם הרגו אותי,עדיף כבר שהיא תהרוג אותי
בעצמה, חשבתי לעצמי.
אבל הייתי בטוח שאלו לא היו ההורים שלי, היו עוד הורים שעשו את
זה, היו מלא ילדים ברחוב, וגם ככה, כל יום היו עושים את זה.
"צריך להזהר שלא יעשו את זה גם לנו", היא אמרה, "כי עכשיו גם
אנחנו גרים ברחוב", סיפרתי לה שאני גר מתחת למיטה בבית של
ההורים שלי ושהגרמנים לא ידעו שאני חי, אז רק ההורים שלי הלכו
היא שאלה אם לא הביטו בתעודת זהות של אמא שלי, אמרתי שאני לא
יודע וניסיתי לשנות נושא בשביל שלא תבין שההורים שלי לקחו את
יוסף במקומי.
הצעתי לה לעלות לישון איתי מתחת למיטה, "אבל אסור שיראו אותנו
הגרמנים לא יודעים שאני קיים", אמרתי, היא הבטיחה שהיא יכולה
להתחמק אפילו מהכלבים של הנאצים בלי שיריחו או יראו אותה, אז
הסכמתי.
הלכנו לבית של ההורים שלי, חומקים מכל האנשים שהיו ברחוב,
הגענו למרזב הרעוע ואני התחלתי לטפס, היא הייתה חלשה מדי בשביל
לטפס, היא אמרה שהיא תכנס דרך הכניסה הראשית של הבית
הסכמתי למרות שפחדתי שיראו אותה, היא פשוט נורא הזכירה לי את
יוסף ולמרות שהייתה קטנה היא ידעה הרבה מאוד דברים והייתה
נורא חכמה. איכשהו היא הצליחה לעלות לבית מבלי שישימו לב אליה,
נכנסו שנינו מתחת למיטה, היא ראתה שיש לי שמיכות ונורא
התלהבה
היינו עייפים ומותשים והלכנו לישון ישר, בבוקר קמנו והיינו
צריכים ללכת לגנוב אוכל מהחנות, היא נשארה בבית ואני הלכתי,
דרך המרזב הרעוע הייתי צריך לגנוב הפעם כמות כפולה של אוכל,
שיהיה גם בשבילה
חזרתי אל מתחת למיטה עם כיכר לחם שלמה, זה יספיק לנו לפחות
לשבוע, חשבתי לעצמי.
הלכנו לישון צמודים אחד לשני מתחת לשתי השמיכות, הצעתי לה את
הכרית שלי והיא סירבה, כבר הכרנו ממש טוב אחד את השני, כל היום
היינו מדברים והיא הייתה כבר ממש חברה טובה שלי.
ואז באמצע הלילה, היא התקרבה אל אוזני ולחשה לי, "יש לי סוד"
ישר חשבתי על הסוד שיוסף קרא עליו בספרים של הגרמנים
"אני חושבת ש... אני אוהבת אותך".
היה לי את אותו חיוך קטן שהיה ליוסף כשהוא סיפר לי על הסוד
הזה.
אבל לא ממש ידעתי מה זאת אהבה
והבנתי, הבנתי הכל פתאום, בפעם הראשונה בחיי, הבנתי סופסוף מה
זאת שנאה, אבל אני חושב שעדיין הייתי קטן מדי בשביל להבין את
הסוד.
אבל שנאה, שנאה מיד הבנתי.
פתאום היא קיבלה הבעה רצינית על הפנים ואמרה שיש לה עוד משהו
לומר לי, בקשר למשפחתה, פתאום נזכרתי שהיא מעולם לא הזכירה את
משפחתה.
"אבי נהרג כשניסה להרוג את היטלר, ואימי מתה כשהצטרפה
לפרטיזנים. היה לי גם אח גדול, כולם חשבו שהוא שקרן.
ההורים שלך מכירים אותו טוב. תשאל אותם פעם".
הייתי בהלם מוחלט, לא ממש ידעתי איך לקבל את דבריה, זאת אפילו
לא אשמתי, ניסיתי לומר לה
היא לקחה את כיכר הלחם והלכה.
ואז ידעתי, היינו קטנים מדי בשביל לאהוב
אבל היינו זקנים, כל כך זקנים
זקנים מספיק בשביל לשנוא, שוב ושוב לשנוא, רק שנאה ידענו
ללא הבדל דת גזע מין וגיל
פשוט שנאנו
והיא שנאה, אלוהים, כמה שהיא שנאה.
היא שנאה אותי כמו שרק ילדים יכולים לאהוב.
