עומר בונפיל / טיפונת זמן לאהוב |
קור אימים בחדר ואני יושב לבד
רק המחשבה עלייך מחממת בלבד
נזכר איך ישבנו יחד על המרבד
חולם בהקיץ איך יכולנו שנינו להיות
יחד אוהבים וכל כך משלימים
יודע שאין לנו סיכוי יחד לחיות
טוען את האקדח שאת הכל מעלים
קרני אור ראשונות בוקעות מהחלון
רושם עדיין את מחשבותיי בעפרון
נרדם ושוב מתעורר אני מסיט הוילון
חוזר לכיסא וממשיך לכתוב
ילד מטורף שאותך חולם לאהוב
ים של רגשות מציפים את מחשבתי
טובע בסערות הלב שבתוך חזי
קרוב לשנתיים אני רק לך מתאווה
רחוק אני כי איני יודע מה קורה
נודד ושואל האם גם בך זה עולה
חוטף את הנייר ומקמט אותו שוב
יודע שאת רגשותיי אני לא יכול לחשוף
ידי מונחת על השולחן ואני מתבונן בכתוב
טרם החלטתי אם לקמט אותו בסוף
קחי את ידי ואני מבטיחך נערתי
רוחב לבי יעטוף אותך באהבתי
נשמתי תהה לך למגן ומקלט תמידי
חום הצהרים כבר שורר בחדר
יומי כבר הולך לו ומתקצר
יש לי עוד כמה רגעים לכתוב
טיפונת של זמן עדיין לאהוב
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|