בזמן שאבא ראה את החדשות של הלילה בטלויזיה, ניגשתי אליו בשקט,
כדי שלא יכעס. "אבא?" שאלתי כמעט בלחש. אם אבא כועס כשאני
מפריע לו להסתכל בחדשות הוא פשוט אומר לי להסתלק ולא משנה מה
אני צריך להגיד לו, הוא פשוט לא יקשיב לי. "רגע" הוא אמר, בכלל
לא מסתכל עלי. בטלויזיה היה על ההלוויה שהייתה היום. רק
כשהשדרן התחיל להתלוצץ אם החזאית, אבא מלמל משהו כמו "תראה את
זה. הוא צוחק. לפני רגע דיברו על הלוויה. קצת כבוד..." ואז הוא
הסתכל עלי. היה לו מבט רך, מין חיוך עדין, מעודד. "כן?" הוא
שאל. החדשות קצת גרמו לי לשכוח מה רציתי. הסתכלתי על נעלי הבית
שלי עד שנזכרתי- "אבא, אני יכול לקחת את הספר של יורם מחר
לבית- ספר להראות?". יורם היה השכן שלי. אבא חזר להסתכל
בטלויזיה, כאילו זה היה משהו שהוא לא רוצה לדבר עליו. "אתה
תשמור עליו טוב?". הנהנתי ואמרתי שאני מבטיח. "בסדר, הוא מונח
על השולחן במטבח. אתה יכול לקחת אותו. אבל תשמור עליו, כי זה
ספר חשוב מאד".
האור במטבח היה מכובה, אבל היה מספיק אור מהמסדרון כדי שאני
אראה את הספר על השולחן. גם ראיתי את ה'טישו'-אים המשומשים
שהיו על השולחן. בדרך- כלל אימא שלי שומרת על הבית נורא מסודר
ונקי. אבל כשהיא ואבא חזרו מהלוויה, היא פשוט ישבה במטבח ובכתה
ואחרי שהיא בכתה במטבח, היא הלכה לחדר שינה שלה והמשיכה לבכות
שם, עד שהיא נרדמה. אני תוהה אם מישהו יבכה עליי כל כך הרבה
כשאני אמות. לקחתי את הספר מהשולחן. העטיפה של הספר הייתה
שחורה כולה חוץ מהשם של הספר "אי". אפילו השם של יורם לא היה
כתוב. מיכל, שזאת אחותי הגדולה אמרה לי שזה מטאפורה, כלומר
רקע, כמו שלהצגה יש תפאורה. בדף הראשון של הספר כתוב עוד פעם
את השם שלו והפעם כתוב למטה גם "יורם ארמן" ויש גם הקדשה שהוא
כתב להורים שלי "בדידות היא גם ים של רעיונות. תודה שלא נתתם
לי לטבוע". אני לא כל כך הבנתי מה הוא רצה לומר. רוב הספר שלו
כתוב ככה. פעם ניסיתי לקרוא אותו ופשוט לא הבנתי כלום.
לא הייתי בהלוויה שלו. אמא אמרה שלא כדאי שאני אבוא ושממילא לא
יהיה לי עם מי להיות שם. אז במקום, ישבתי ושיחקתי באינטרנט.
כשאבא חזר וראה שאני משחק, הוא ביקש שאני אכבה את המחשב ואמר
לאימא משהו על זה שהיא גורמת לי להיות 'לא-מחובר'. רציתי להגיד
לו שהוא זה שגורם לי להיות לא מחובר אבל אז אימא התחילה לבכות
ואבא ניחם אותה ואני רצתי והבאתי לה 'טישו'-אים. אימא חיבקה
אותי והרטיבה לי את כל הכתף ואז אבא אמר לי לא להסתובב בין
הרגליים היום ושאני אלך לעשות שיעורים.
הדירה של יורם די גדולה. הוא גר בה לבד. היא גם די ריקה;
התמונה היחידה שתלויה על הקיר היא של הספר שלו. כלומר, דף שחור
וכתוב עליו "אי". וזהו. הוא תלה את התמונה באמצע הקיר היא גדול
והכי לבן בבית. אין שום כורסא או ארון או מדף ליד הקיר הזה.
אני חושב שהוא קצת משוויץ בזה שיש לו ספר שנמכר טוב. חוץ מזה,
יש לו בבית מחשב וארון ספרים די גדול. אפילו משחקים אין לו
במחשב. הוא כזה משעמם!
לפני כמה זמן, ב'סילבסטר', שזה יום מיוחד כזה, אני ואבא פגשנו
את יורם בפרוזדור. הוא אמר לנו שלום ושאל מה שלומנו. אבא ענה
לו ש- "טוב, תודה. ומה איתך? תכננת משהו לערב?". אני חושב שהוא
הסמיק. הוא גמגם, "לא, לא ממש". אבא ניסה להתלוצץ איתו ואמר
"מה? אתה בונה על משהו ספונטני? מה שיקפוץ?". יורם חייך חיוך
קטן וגירד מאחורי האוזן "תאמין לי שאני כל כך לא ספונטני שכבר
מתכנן את הלוויה שלי". את אבא זה הצחיק. הוא טפח לו על השכם
"יתחשק לך אולי להשגיח ליאור?". ליאור זה אני. "פשוט תכננו קצת
לצאת להתאוורר ו..." אבל לפני שאבא הספיק לסיים, יורם קטע
אותו- "אה, בכיף. הוא יכול לבוא מתי שיתחשק לו". עדיין לא ברור
לי על איזה כיף הוא דיבר- יש לו בבית חדר רק כיסא. בלי שום דבר
אחר. רק כיסא. הוא מוזר. אני חושב שהוא פשוט שמח לעזור להורים
שלי. בערב, הלכתי אליו והוא הציע שנזמין פיצה. בזמן שחיכינו
לפיצה, עשיתי סיור בבית שלו. אני זוכר שחשבתי על זה שאין בבית
שלו כלום מה לעשות. "תגיד, מה אתה עושה בחדר עם הכיסא". "אה",
הוא חייך, "זה עוזר לי לחשוב". "לחשוב?" שאלתי. התחלתי לפחד
שאני נמצא עם משוגע. "כן," הוא הסביר "ידעת שכשאתה בוהה בקיר,
אתה מפעיל יותר תאי מח מאשר כשאתה בוהה בטלויזיה?". "אוה"
אמרתי. בדיוק אז הגיע הפיצה והוא לא הספיק להסביר את המשפט
המוזר הזה שהוא אמר.
בזמן שאכלנו, שאלתי אותו- "למה אין לך חברה?". הוא בלע את מה
שהיה לו בפה ואז אמר "אתה צריך לשאול אותה". "את מי?". "את
החברה". "של מי?". הוא צחק "לא יודע, אבל בטוח היא לא שלי".
אחרי דקה בערך הוא הוסיף, "וחוצמזה, אני מעדיף שבאוטוביוגרפיה
שלי יהיה כתוב שהייתה לי חברה אחת ולא אלף". תהיתי איפה כתוב
באוטו כמה חברות יש לי. "ניסיתי לקרוא את הספר שלך". "אני לא
חושב שתאהב אותו. זה ספר עצוב.". "למה כתבת ספר עצוב?", "כי
הרבה יותר קל לכתוב מה שאתה מרגיש", "אני חושב שאם תהיה לך
טלויזיה, תוכל לראות סרטים מצוירים ולצחוק וככה תוכל לכתוב
בשבילי ספר מצחיק". "אולי באמת אני אעשה את זה".
אחרי שבוע בערך, הוא קנה טלויזיה, אבל אחרי שבוע הוא החזיר
אותה. כנראה שהסרטים המצוירים לא הצחיקו אותו.
לפני יומיים יורם תלה את עצמו. הוא לא כתב אוטוביוגרפיה, וגם
לא ספר מצחיק. הוא כתב ספר אחד, שמבוגרים אומרים שהוא טוב ופתק
שעליו מצויר 'סמיילי', שיחייך במקומו.