היה הייתה פעם, במרכז תל-אביב, נערה צעירה בשם אדמונית, שהייתה
ג'ינג'ית, ונהגה ללבוש אדום, כי היא ידעה שהיא נראית בזה טוב
וכך יותר בחורים ירצו בה.

סבתה הייתה תמיד נותנת לה כסף כדי לקנות במשביר לצרכן או בזארה
בגדים אדומים.
יום אחד סבתא הייתה חולה מאד, ואימא התעצלה לנסוע עד גבול
גבעתיים-תל-אביב, כדי לבקר את סבתא, לכן היא שלחה את אדמונית
לקנות תרופות ולנסוע אל סבתא ולהביא לה אותן. אדמונית הלכה אל
בית המרקחת וקנתה את התרופות, היא התכוננה לעלות על קו 63
לגבעתיים, ואז גילתה שלא נשאר לה מספיק כסף, ולכן החליטה ללכת
אל סבתא ברגל.

בסביבות עזריאלי, כאשר היא כבר הייתה ממש קרובה אל סבתא,
מכונית עצרה ליד. החלון נפתח וגבר הציץ מתוך המכונית.

"היי, אני זאב, ואת?" שאל.
"אני אדמונית, מה אתה רוצה?" שאלה.
"חשבתי שאולי תרצי להצטרף אולי לסיבוב, תדעי שהבגדים האלה ממש
הולמים אותך." החמיא.
"תודה, אבל לא, אתה מכיר את הארץ המטורפת שלנו היום," אמרה,
"כל בנאדם שני הוא בני סלע."
הוא צחק.
"אל תדאגי, אני לא בני סלע ולא איציק מרדכי. מה שכן, אני לא
אכריח אותך לבוא איתי, רק, לאן את הולכת?" שאל.
"לסבתא שלי," אמרה, "היא חולה ואני באה לבקר אותה."
"ואיפה סבתא שלך גרה?" שאל זאב.
"בנחלת יצחק, על גבול תל-אביב גבעתיים." ענתה.
"אוה," אמר, "מקום נחמד מאד. טוב, שיהיה לך יום טוב,
אדמונית."
אדמונית המשיכה ללכת וזאב נסע מאחוריה באיטיות בלי שתשים לב.

כאשר הגיעו לנחלת יצחק, הוא מיהר להחנות את המכונית, יצא ממנה
ונכנס בכניסה האחורית של הבניין אליו אדמונית נכנסה, לפני זה
דאג לבדוק לאיזו דירה היא מתכוונת לעלות.
חיש מהר הוא דילג במדרגות - הדלת הייתה פתוחה.

הוא נכנס לבית ונעל אחריו את הדלת, הוא נכנס לחדר השינה של
סבתא, היא ישנה.
הוא הפשיט אותה מבגדיה, לבש אותם ואת סבתא הניח מתחת למיטה.
אדמונית נקשה בדלת. "רגע..." זאב חיקה קול של אישה.
הוא פתח את הדלת.

אדמונית חבקה אותו, והוא אותה חזרה, הוא היה יכול לחוש את זוג
שדיה הצעירים נצמדים לגופו, ואת פטמותיה מזדקרות למגע גופו
החם.
עמד לו.
הוא הלך אל המיטה ושכב בה, בינתיים אדמונית הניחה את התרופות
על השידה.

"סבתא, את נראית נורא מוזר היום." אמרה אדמונית.
"כן," אמר זאב, "זה בגלל המחלה."
"הו, סבתא, למה את מדיפה ריח בושם של גבר?"
-"רציתי להריח את הבושם של סבך ז"ל."
"אבל סבתא, סבא לא מת, הוא גר בחולון."
-"אוה, טוב נו, את יודעת איך זה האלצהיימר."
"אבל סבתא, אין לך גם אלצהיימר."
-"נו, הנה הזדמנות נהדרת לבדוק!"
"הו, וסבתא, למה הידיים שלך כל-כך שעירות?"
-"מה אף פעם לא שמת לב שאני גרוזינית?"
"אבל סבתא, את אשכנזיה."
-"אמרתי לך! צריך לבדוק את האלצהיימר הזה דחוף!"
"הו, סבתא, מה זו הבליטה ה-ע-נ-ק-י-ת הזו?"
-"אוה, זה כדי שאוכל לתקוע לך!"

זאב קפץ מהמיטה על אדמונית, היא צרחה בכל כוחה. זאב תפס אותה
והשכיב אותה על המיטה בכוח, הוא התחיל להפשיט אותה.

בינתיים, ארכדי השכן שמע את כל המהומה, הוא לקח אקדח ויצא
לעשות מעשה גבורה. ברגע שזאב שלף את איברו, ירייה פילחה את
ישבנו. הוא התהפך, נפל על הרצפה ונאנק מכאבים.
"הוא להיות אנס, אני לירות באנס," אמר ארכדי במבטא רוסי.
"תודה, תודה לך שכן יקר!" הודתה לו אדמונית.

לפתע סבתא צרחה מתחתית המיטה.

"סבתא!" צעקה אדמונית. היא וארכדי סחבו את גופה העירום מתחתית
המיטה, לא שאלו יותר מדי שאלות והלבישו אותה חזרה כדי שלא
יצטרכו לראות את גופה המקומט.

הסיפור הזה נגמר בטוב - כמו באגדה, אבל באגדה תמיד זיינו לנו
את השכל שארכדי ואדמונית חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ובכן, בולשיט, גבירותיי ורבותיי. ארכדי איבד את משרתו, והם גרו
בדירת חדר וחצי באחד מהחורים באלנבי. ארכדי הפך לסרסור,
ואדמונית לזונה. הוא נהג לשתות וודקה בטעם נפט שקנה ב-15 ש"ח
והכה את אדמונית בזמנו הפנוי.

בסוף האגדה התפרסמה, לא בשל סיפור הילדים המתחסד, אלא ככתבה
בעיתון:
"זונה מצאה את מותה כאשר חברה הסרסור זרק מגהץ על ראשה."

אבל אחרי הכל - זו רק אגדה.