חפרתי בחצר. אני לא יודע אפילו למה עשיתי את זה, מין תחושה
כזאת שאני אמור למצוא שם משהו, שישנה לי את החיים. אבל בחצר?
זו הייתה החצר, למען השם. הכלב שלי השתין שם, גידלתי שם גזר
ופטרוזיליה, לא חשבתי שהחצר שלי תשנה לי את החיים. אבל זה קרה.
מצאתי מין לוח. הוא היה מעוטר בעיטורי זהב מדהימים, והמשטח
עצמו היה מין כסוף כזה. כשדפקתי עליו חזק יכולתי לראות את
המשטח הכסוף מוציא מעצמו עיגולי אדווה כאלה כמו באגם,
כשמקפיצים עליו אבנים. זה היה נורא יפה. מעל המשטח היה כתוב
משהו באיזושהי שפה מוזרה. זה היה לטינית. אני לומד לטינית
בביה"ס. תוך כמה שניות הבנתי שמה שכתוב שם היה בדיוק מה
שחיכיתי לו.
"בקש משאלה".
ביקשתי.
"אני רוצה שמיכל תאהב אותי."
על המשטח התחיל להיווצר איזשהו משפט. הוא היה באנגלית, תודה
לאל. הוא היה ארוך.
1) קח את הגזר השלישי משמאל, וזרוק אותו על עץ האלון שלימינך.
הסתכלתי ימינה. היה שם עץ אלון. לקחתי את הגזר השלישי משמאל,
וזרקתי על העץ.
למחרת, מיכל אמרה לי שהיא צריכה לדבר איתי. היא חייכה כל היום.
זה היה נורא נעים, ידעתי מה היא רוצה, ואהבתי לראות אותה
מחייכת. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בהפסקה. אמרתי לה שגם אני
שם עלייה עין כבר הרבה זמן. נהיינו חברים רשמית. היא נישקה
אותי על השפתיים. זה היה נורא נעים.
חזרתי הביתה, להוט לבקש משאלה נוספת. הוצאתי את הלוח מארון
המשקאות החריפים. ידעתי שרק אבא שלי היה שותה אלכוהול, והוא מת
בתאונת דרכים לפני שנה. אימא שלי לא פתחה את הארון מאז. חשבתי
מה לבקש כל הדרך הביתה, ועדיין לא ידעתי מה. רציתי משהו שיוכיח
לי את הכוח של הלוח. בסוף היה לי את זה.
"אני רוצה שאינדיאנה תשפיל מחר את לוס אנג'לס באנ בי איי."
האותיות הכסופות התחילו לעלות על פני המשטח.
1)  לך לקיר שמשמאלך, ותבעט בו עד שהתמונה מולך תיפול.
2) תדרוך פעם אחת על שברי התמונה.
עשיתי את זה. זה היה נורא מצחיק, התמונה האהובה על אימא שלי
נופלת ונשברת. לא היה לי איכפת, לא אהבתי את אימא שלי. אהבתי
את אבא שלי יותר. היא כל הזמן צעקה עליי.
אינדיאנה ניצחו את הלייקרס 23-112. חייכתי. מעניין איך הלוח
עושה את זה. בבית הספר אנשים התחילו להסתכל עליי בצורה מוזרה.
חברים טובים שלי שאלו אותי איך לעזאזל השגתי את מיכל. אנשים
אמרו שמאז שאבא שלי מת לא חייכתי בכלל, ועכשיו אני מחייך כל
הזמן. לא סיפרתי לאף אחד. זה היה הסוד שלי ושל החצר.
בקשר למיכל, היא אהבה אותי יותר ויותר בכל יום. כבר התנשקנו
צרפתית ביום השלישי, והתמזמזנו כל הזמן. זה היה נורא כיף,
וחברים שלי נשארו פעורי פה. אני כל הזמן חייכתי חיוך מאושר.
אחרי שבוע של משאלות שמתגשמות, התחלתי לבקש משאלות רציניות.
אחרי שחשבתי על זה הרבה זמן, החלטתי שאני רוצה לשכב עם מיכל.
האותיות הכסופות עשו את העבודה.
1)  לך לחצר השכנים, ותעקור להם את הדלת של החצר.
2)  קח את הכלב שלהם. תבעט בו פעמיים.
3)  זרוק אותו מהגג שלהם. יש סולם מאחורי הגדר החיה.
עשיתי הכל. הידיים שלי כאבו מהעקירה של הדלת. הכלב נבח עליי
כשהתקרבתי אליו. אחרי שבעטתי בו פעמיים בראש הוא השתתק. הרמתי
אותו, וזרקתי אותו מהגג אחרי שלקחתי את הסולם מאחורי הגדר. הוא
עף את כל החמש מטר מהגג עד למטה, והוא מת. חייכתי.
למחרת מיכל התקשרה אליי, ואמרה שהיא אוהבת אותי נורא, ושאני
צריך לבוא אליה, כי היא צריכה להגיד לי משהו. כשנכנסתי אליה
לחדר, הקירות היו צבועים באדום. כל החדר היה מלא נרות, והיה
בקבוק שמפניה בקרח על השידה ליד המיטה. מאיפה היא השיגה
שמפניה? כל המצעים של המיטה היו באדום. כל החדר היה מסודר
להפליא. השולחן (האדום) היה ריק מדברים, והרצפה עם השטיח
(האדום) הייתה נקייה לגמרי. כל החדר היה אדום לגמרי, בלי טיפת
צבע אחר, חוץ מצבע העור של מיכל, וצבע הלהבה של הנרות האדומים.
אני עצמי הייתי כחול כהה וירוק בקבוק. הייתי זר בחדר האדום.
מיכל עצמה שכבה על המיטה. היא הייתה לבושה בייבי דול אדום
חושפני במיוחד. היא הזמינה אותי אליה.
למחרת בבית הספר הייתי חייכני במיוחד, אבל אני לא אחד שרץ לספר
לחבר'ה. יש לי כבוד. סיפרתי רק לחבר הכי טוב שלי. הוא לא האמין
לי. אבל כשראה את הנשיקה שהדבקתי למיכל כשהיא הגיעה, הוא ידע
שאני דובר אמת. הוא היה המום. אני חושב שמאותו רגע התחלתי
לאהוב את מיכל באמת, ולא סתם בשביל שתהיה לי חברה. הרגשתי
מעולה. הציונים שלי בבית ספר היו מעולים, למעשה הם עלו מהרגע
שקיבלתי את הלוח. אימא שלי כבר לא צעקה עליי, אבל עדיין שנאתי
אותה. אהבתי את מיכל אהבה אמיתית, והיא אהבה אותי. שום דבר לא
יכל להיות יותר טוב.
כשחזרתי הביתה, הלוח לא היה בארון. חיפשתי אותו בכל הבית, אבל
לא מצאתי אותו. הייתי מיואש, הרגשתי נורא. ישבתי בבית כל היום,
עד שמיכל התקשרה, ואז התחלתי להרגיש יותר טוב. דיברנו שלוש
שעות רק על כמה שאנחנו אוהבים אחד את השני. זה היה נהדר. אבל
לא שכחתי מהלוח, וכל פעם שהוא עלה לי בראש נהייתי מדוכא. אחרי
יומיים מצאתי אותו. הוא היה בארון, ולא הבנתי איך לא מצאתי
אותו קודם. ההגיון אומר שהוא לא היה בארון פעם שעברה, כי לא
מצאתי אותו שם למרות שחיפשתי בכולו. חיפשתי גם כמה פעמים אחרי,
אבל הוא לא היה שם. ופתאום הוא שם. כנראה הוא נעלם לכמה זמן
כדי למלא כוח, אחרי המשאלה הגדולה ההיא. זה נראה לי הגיוני.
ביקשתי עוד כמה משאלות, אבל הן היו די קטנות, חוץ מאחת רצינית,
שבה ביקשתי חברה גם לחבר שלי. זו הייתה בקשה רצינית, כי הוא
היה די מכוער. נהניתי לראות אותו כל כך מאושר. הייתי שמח עם
עצמי. הלוח נעלם ליום, ואז הופיע שוב. כבר הבנתי למה. ככה
חייתי חצי שנה, נהנה מכל מה שאני רוצה, כל העוצמה של העולם
הייתה בידי. אבל דבר אחד הציק לי.
רציתי את אבא שלי. הגיע הזמן לבדוק אם הלוח באמת בעל עוצמה.
ביקשתי את המשאלה. המשפט הראשון אמר:
1)  קח את הסכין הכי גדולה שתמצא.
את ההמשך לא אהבתי במיוחד.
אבא שלי לא כעס כשהוא חזר. הוא אמר לי שגם הוא לא אהב אותה
במיוחד, ושהיא בכלל שתתה יותר ממנו. הוא הלך קצת מוזר, כי עמוד
השדרה שלו לא התאחה לגמרי, אבל בעיקרון היה בסדר. עשינו חיים
משוגעים ביחד, כל מה שהוא פספס בשנה האחרונה, היומולדת שש עשרה
שלי, והנסיעה לחו"ל, על הכל הוא שילם. הלוח נעלם לתמיד, אני
אסתדר גם בלעדיו. אבל אני אתגעגע לאותיות הכסופות שמופיעות
חרש, ולאדוות השקטות על המשטח. סיפרתי לאבא שלי הכל, והוא רק
חייך, ואמר:
"יש דברים שאפילו אלוהים לא מבין."
ואם אלוהים לא מבין, אז מי אני שאבין.