לי ולחברים של תמיד הייתה תיאוריה כזאת, שלנו זה לא יקרה, וגם
לאף אחד שאנחנו מכירים זה לא יקרה. למה? סתם ככה, זה פשוט לא
יכול להיות, אנשים מסביבנו יכולים להידרס להתפוצץ ואם בראש
שלהם אז אולי גם לחטוף אז כדור או שניים של קלאצ' פלסטיני.
עד לא מזמן התיאוריה הזאת נראתה לגמרי הגיונית. פיגוע פעם
בשבועיים שלושה, הגיוני למדי, אי אפשר למנוע את כל הפיגועים,
ותאונות דרכים? מי בכלל חושב על זה.
אבל בזמן האחרון החבל לאט לאט התהדק סביב הצוואר שלנו, או של
מישהו שאנחנו מכירים. לאט לאט הפיגועים התחילו להתרבות כמו
עכברים מיוחמים, ופה ושם משהו נפגע. פעם זה שהיה מוכר את
החומוס הכל-כך טוב שמכרו במצה, פעם איזו מורה למתימטיקה שכולם
שמחו שהיא נעלמה לאיזה חודש ופעם תלמידה אחת מבית הספר שהייתי
רואה פה ושם במסדרונות ויום אחד נעלמה לצמיתות.

תמיד היה קשה לי לראות את אח שלי בתור לוחם. יש לי שניים כאלה,
תאומים, אחד סתם איזה קצין שלישות ג'ובניק שרצה בכלל להשתמט
והשני לוחם לכל דבר, מצטיין כמעט, אחד כזה שהמפקדים (עושה
רושם) אהבו לשלוח בחוד להוביל סיורים, אפילו כשפה ושם ממש לא
היה לו חשק. כשאח שלי התגייס לצבא הוא שקל כמוני, למרות שהייתי
הרבה יותר נמוך ממנו באותה תקופה, וזה לא בגלל שהייתי מי ידוע
מה שמן, זה בגלל שהוא פשוט היה ממש רזה. אין לי מושג איך הוא
עבר את הטירונות, האח השני שלי שעבר טירונות 03 התבכיין כל
הזמן על כמה שרע לו, ורצה כל הזמן שיבקרו אותו. לעומת זאת מאח
השני שלי שהתגייס לחטיבת הנח"ל ועבר טירונות 07 לא שמעת חצי
תלונה, אני משער שגם הוא סבל קצת, אבל הוא לא קיטר. ישר אחרי
שהוא סיים מסלול שלחו אותו לסיירת גיל ומשם לקורס מ"כים. לא
האמנתי שאח שלי, ששקל (ועדיין שוקל) עשר קילו פחות ממני (ואני
ממש לא שמן) יהיה מסוגל להילחם ולעשות מסעות עם ציוד במשקל 40
ק"ג על הגב. אני ממש הערצתי אותו באותה תקופה (ועדיין), להיות
קרבי זה תמיד היה חלום בשבילי. ואח שלי עושה רושם, היה חייל
ממש טוב. פעם אחת בפעילות בשטחים הוא חטף ריקושט של כדור לכתף
ואפילו לא היה צריך טיפול, שלחו אותו הביתה ואחרי יומיים הוא
כבר היה בחזרה בצבא מרצונו. תמיד היה לי קשה לחשוב על אח שלי,
מוביל סיורים בגבול הצפון, (וידעתי שהוא עושה את זה), או סתם
ככה נלחם בפלסטינים, נמצא תחת אש, משיב אש. אח שלי היה בכמה
ממחנות הפליטים ולא יכולתי להאמין שאח שלי עובר את כל מה
שהכתבים בעיתונים כתבו שהחיילים עוברים,  פעם אחת אפילו הייתה
תמונה שלו בעיתון, על נגמ"ש בכניסה לרמאללה או לג'נין, אני לא
ממש זוכר, והוא היה ממש גאה בזה, בשלב מסוים הוא קיבל רגילה.
הוא היה בבית ליל הסדר, הוא לא מי יודע מה אהב את הקטע של ליל
הסדר אבל הוא נהנה מהחופשה והיה מאוד שמח כי נשארו לו פחות
משמונה חודשים לשחרור. בבוקר אחד אחרי הפיגוע בליל הסדר קראו
לאח שלי בחזרה לצבא, התקשרו אליו אל הפלאפון והוא היה כמעט
היחיד שענה לקריאה, כולם ישנו באותו זמן ולא ענו לפלאפון. אמא
שלי סיפרה לי שהוא הרגיש ממש פראייר שהוא היה אחד היחידים שענו
לקריאה לחזור ליחידה. כששמעתי על תחילת מבצע "חומת מגן" ידעתי
שאח שלי נכנס לרמאללה.

קצת לפני ששמעתי דיברתי עם ידידה שלי, שקראה בעיתון שיש לחימה
קשה בג'נין ואמרתי שלמזלי, אח שלי ברמאללה וכנראה רגוע לו
עכשיו ושאני לא דואג כי הוא בטח יושב לו כמו תמיד באיזה בית של
פלסטיני עם הרגליים למעלה. כשחזרתי הביתה מהבית שלה אמא שלי
כעסה עלי, כי הפלאפון שלי לא היה פתוח ולא שמרתי על קשר. מסתבר
שבדיעבד התיאוריה שלנו נדפקה, בסוף זה כן פגע במשהו שאני מכיר,
ועוד במי שאני אפילו קצת  מעריץ. ביום שני ה 8.4.02 אח שלי חטף
כדור במהלך פעילות בג'נין. הוא היה שם כבר מיום חמישי, הוא
פשוט לא רצה לספר לנו בשביל לא להדאיג אף אחד. הוא חטף כדור
שבעה חודשים לפני השחרור.

לאוהד, שנמצא בזמן כתיבת הקטע בניתוח בבית חולים בעפולה.