בפעם הראשונה ששמעתי את הקולות מהשמיים הייתה אחרי התאונת
דרכים. הלכתי לבי"ס, כשפתאום פגעה בי מכונית שהגיעה משום מקום.
זה לא כאב לי במיוחד, אבל הראש שלי נחבט באדמה.
אז התחלתי לשמוע אותם. אני קורא להם "פיני", "טופי", ו"אמה".
פיני הוא הנחמד, שרוצה שהכל יהיה טוב, אמה היא הרעה, היא רוצה
שהכל יהיה גרוע, וטופי הוא הנייטרלי, והוא בסוף מחליט מה יהיה,
לפי העצות של פיני ואמה. שמעתי את פיני אומר "שיחיה, תנו לו
לחיות, נו, ילד קטן." ואז את אמה אומרת "לא, זעזוע מוח, זה מה
שניתן לילד המפגר. זה מה שהוא מקבל על חצייה באור אדום.
והמכונית עוד צפצפה לו." ואז טופי אמר להם לשתוק, ושהוא ייתן
לי כאב קטן, כדי שאני אלמד, וזהו. אז זה מה שהיה לי, כאב קטן.
ולמדתי. אחר כך המשכתי ללכת, אחרי שכולם ווידאו שאני בסדר,
ואיימו לקחת אותי לבי"ח. לא רציתי ללכת. אמה רצתה שאני אלך,
כדי ששם היא תביא לי משהו שקוראים לו שטף דם פנימי במוח, ופיני
צעק עלייה. אבל טופי החליט שהוא נשאר עם ההחלטה שלו, ושאני
בסדר, ורק כואב לי קצת מהנחיתה על האדמה. המשכתי ללכת. שמעתי
את פיני אומר משהו על פיצוץ, ואת טופי אומר שיש עוד זמן, ואת
אמה אומרת שהיא כבר לא יכולה לחכות. אז פיני שוב צעק עליה,
והיא אמרה משהו על בילול אוכלוסייה, או משהו, שלא כל כך הבנתי.
הסתכלתי עליהם. אמה אמרה שזה נראה ממש כאילו אני מסתכל עליהם.
באמת הסתכלתי עליהם, אבל היא לא ידעה. לא רציתי שהיא תדע, אז
הצבעתי על איזה ציפור, ולשמחתי פיני צחק עלייה שהיא עיוורת.
הלכתי ליד המסעדה הגדולה ברחוב הראשי. אמה דיברה על המסעדה
הזאת קודם, כשפיני אמר על הפיצוץ. לא חשבתי שזה חשוב, אבל
טעיתי, כי כל מה שהם אמרו היה חשוב. אבל אנשים עושים טעויות,
ואני טעיתי באותו רגע כשאמרתי שזה לא חשוב. זה היה חשוב. אחרי
כמה ימים, הקולות מהשמיים אמרו שהפיצוץ זה היום. התרגשתי נורא,
וכל הזמן הלכתי ליד המסעדה, אפילו בבוקר. כי היה חופש גדול, אז
היה לי מותר. חשבתי שאני צריך להזהיר את האנשים בתוך המסעדה,
ובדיוק כשחשבתי על זה, הייתי בצד השני של הרחוב, קצת ימינה
מהמסעדה, וראיתי מכונית גדולה ושחורה עושה חראקה ענקית, נכנסת
בחלון של המסעדה ועוצרת שם. היה מלא צרחות כי לא הבינו מה
קורה, אבל אני הבנתי. אמה שאלה את טופי מה אני עושה פה, והוא
אמר שהוא לא יודע. פיני אמר שאני יודע מה הולך לקרות, אבל אמה
וטופי לא האמינו לו, כי זה לא יכול להיות. במשך החמש דקות
הבאות היה וויכוח אלים בין אמה לפיני על משהו שקוראים לו
"ספירת גופות". פיני רצה מעט, ואמה רצתה מקסימום. אני לא יודע
מה זה מקסימום. אני לא יודע מה זה גופות. טופי החליט, בגלל
שהוא היה נייטרלי, שהוא יעשה מספר בינוני של גופות, משהו כמו
חמש עשרה מתוך שלושים אנשים שהיו בתוך המסעדה. ישבתי על האבן
בפינת הרחוב, והתחלתי להבין מה הולך, וזה נורא עניין אותי.
ספרתי עשרים וארבע אנשים בתוך המסעדה, אבל את החצי השני שלה לא
ראיתי. אחרי וויכוח קצר, פיני ואמה הסכימו למספר, והם התחילו
לספור ביחד. זה היה נורא מרגש, כי הם ספרו שלושתם ביחד מהסוף
עד ההתחלה, מתשעים עד אפס. חיכיתי לראות מה יקרה באפס, למרות
שידעתי בערך. שמעתי את אמה אומרת "ומה עם הילד? הוא יקבל את
הזעזוע שלו?" ואת טופי אומר לה "לא, הוא רק יישב ויצפה, ורק
כשהוא ייגדל הוא יבין מה קרה." אבל רציתי להבין עכשיו. איזה
מניאק טופי. אז חיכיתי לאפס, וכשאפס הגיע, הסתנוורתי מהפיצוץ
שהיה במסעדה, עפו לידי כמה חתיכות זכוכית מהחלון הגדול של
המסעדה, אבל אף אחת מהן לא נגעה בי. נורא שמחתי. זה היה נורא
יפה, כל המסעדה עלתה באש, והיו אנשים שיצאו החוצה שרופים לגמרי
והם כל הזמן צעקו, זה היה נורא מעניין. ואנשים אחרים באו לאלה
ששרופים וניסו לכבות אותם, אבל הם לא הצליחו, כי הם בערו ממש,
כמו גחלים שאבא שלי עושה לפני שהוא שם עליהם את הסטייקים. אם
היה לי אז סטייק, אז הייתי הולך לאנשים האלה, ולא שוכח להגיד
להם תודה על זה שנתנו לי להכין עליהם סטייק, וסליחה אם טפטף
עליהם דם מהסטייק. אבל אז ראיתי שהיה עליהם כבר דם, אז לא משנה
להם עוד קצת דם מאיזה סטייק, אז זה לא משנה. כשהלכתי משם,
הגיעו משטרות, כמו שרואים בסרטים, ואמבולנסים, וכולם צפצפו
ועשו מלא רעש. בטח ההורים שלי מה זה עצבניים בגלל הרעש, זה היה
בצהרים, והפריעו להם לישון. כשהגעתי הביתה אז ההורים שלי היו
מול הטלוויזיה וצפו במה שקרה. כשראו אותי הם חיבקו אותי ואמרו
תודה לאלוהים שאני חי. רציתי להגיד להם שזה טופי, שהוא השאיר
אותי חי, אבל ידעתי שהם לא יבינו, שרק אני שומע את הקולות
מהשמיים. באמת לא הבנתי מה קרה היום למסעדה הגדולה. איזה טוב
זה יהיה כשאני אגדל.