שלמה היה בחור שאהב סדר וניקיון. כל הבית שלו היה מסודר למרות
שהיה רווק מושבע, כאילו הוא היה הומו. הוא לא היה הומו, הוא
פשוט אהב סדר וניקיון. כל החצר שלו הייתה מסודרת, כל פינת
הרחוב שבה גר הייתה מחוסרת אשפה, עם ארבעה סלי אשפה למחזור
ששלמה הביא בעצמו, והכל היה מצוין. פעם הוא הלך ברחוב, בדרך
לביתו, וראה את משאית האשפה מתקרבת. הוא שמח, הוא תמיד אהב
לראות את משאית האשפה בפעולה. המשאית התקרבה, אבל בדיוק הכלב
של השכנים, ששלמה תמיד שנא כי הוא חירבן לו על הדשא המטופח
בחצר, קפץ מול המשאית, והכריח אותה לסטות ממסלולה באכזריות,
תוך שפיכת חצי מתכולת המכולה שעל גבה אל תוך חצרו של שלמה.
"הנהג לא שם לב," התחיל שלמה להתעצבן, אבל האמת היא שהנהג שם
לב טוב מאוד, אבל חשב לעצמו "מה איכפת לי, עכשיו המשאית קלה
יותר, אולי אני אעבור את המאה." שלמה התעצבן מאוד עכשיו,
בראותו את המשאית נוסעת משם באדישות. הוא התחיל לרוץ לעבר החצר
שלו, כדי לנקותה. בדרכו דרך על הכלבלב המסכן בטעות, וכמעט נפל
על כסא גלגלים חשמלי של איזו זקנה שעברה שם, ברגלו לוחץ על אחד
המקשים שעל הכסא, גורם לזקנה לטוס במורד הרחוב בשישים קמ"ש.
בסוף טיול זה נמרחה על עץ. שלמה לא שם לב כלל, כי היה מחומם
ביותר. הוא המשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. מאחר ושלמה היה
מחומם ביותר, הוא לא שם לב לברק האימתני שנמרח על שמי התכלת
מאחוריו, כאילו היה זה יום חורף סגריר. היה זה יום קיץ חם,
כשלושים מעלות בצל. משהו לא היה בסדר. למעשה, שלמה אפילו מצמץ
לרגע לנוכח הבוהק הרגעי, אך מאחר והייתה זו פעולה לא רצונית,
לא שם ליבו אליה, והמשיך בשעיטתו אל החצר, שבסופה ניקה אותה
כליל, משאיר רק פיסת זבל שנתקעה בשיח הקוצני בלא אפשרות
להוציאה בלי לאבד עין אחת או שתיים. שלמה המשיך ביום כהרגלו,
מסדר את הבית המסודר בכל מקרה, בפרפקציוניזם אימתני. בבוקר קם.
התקרה הייתה סגולה. הוא חשב שחלם, אך לא. התקרה הייתה סגולה.
הוא מצמץ קצת. "היא עדיין סגולה, מה הולך פה?" חשב לעצמו. הוא
קם. הוא שכב על מיטה משולשת, בחדר עגול, שתקרתו סגולה,
וקירותיו כתומים כהים עם נטייה לאפור. "אהה..." הספיק להגיד,
כשלפתע עמוד החשמל הקרוב חדר לחדר דרך החלון. לפחות הוא חשב
שהיה זה עמוד חשמל, פעם. עכשיו זה היה מוט ברזל ענק, צבוע
וורוד. החוטים עוד היו שם, אך הם היו חוטי ברזל רגילים, ולא
חוטי חשמל. והם היו ירוקים. הוא הסתכל החוצה. השמיים האדומים
להפליא הבהיקו, שני ירחים עלו במערב, ושמש אחת גדולה וכחולה
במזרח. היא לא זרחה, היא סתם הייתה שמש. "אני חולם?" שאל את
עצמו, בקול. מישהו ענה לו. "לא," אמר. "אתה לא חולם, אולי תשקה
אותי?" הוא הסתכל לחצר. הדשא היה סגול, ואנשים עמדו נטועים בו.
"כן, אנחנו צמאים," אמר אחד האנשים. "מה אתם עושים בחצר שלי?"
שאל אותם. "אנחנו עצים," אמר אחד מהם. "כן, עצים," צחקו השאר.
הוא הסתכל למדרכה, וראה עצים הולכים כשבידם צנונים וכלבים
מטיילים. המכוניות היו רק מזן פורמולה אחת, ושאר המכוניות היו
תלויות באנטנות על גגות הביתנים שבעיר. השכן ממול גר בבקתה
מקש, ובחצרו הסתובבו גמל, שני עיזות, וערבי. "מה הולך פה? אני
לא מבין." שאל את מי שאמור לענות לו, לכל הרוחות. פתח גדול
ולבן בשמיים נפתח, ושלמה ראה את השמיים מתעוותים לדמות,
ומקבלים צורה של אדם שלבוש בטוקסידו אופנתי. "אתה לא חולם
שלמה. אני, הישות העליונה, החלטתי לעוות לך את העולם, כדי
שתבין שגם לחיות באנרכיה זה לא כל כך נורא." אמרה הישות
העליונה. "מה? מה ז'תומרת? כמה זמן זה יהיה ככה?" שאל אותה
שלמה. "עד שתלמד לשתף פעולה עם הסביבה שלך, שלמה. זה יכול
להיות מחר, זה יכול להיות בעוד שנה, שנתיים, חמישים שנה, או אף
פעם." "אתה אומר שאני יכול להישאר פה לנצח? אני לא מבין את
חוקי העולם הזה." "מה אתה רוצה? חוברת הדרכה?" שאלה הישות
העליונה, "בעולם הזה אין חוקים, הכל יכול לקרות פה, מחר תקום
והכל יהיה שונה, אתה תישאר שלמה, אבל כל העולם סביבך ישתנה.
אולי יום אחד כל העולם יבער באש, אולי יום אחד לא יהיה חמצן,
אולי יום אחד לא יהיה כבר יום אחד, אולי יום אחד תקום מת."
הסבירה הישות. "אז... מה הסיכויים שלי לחיות בעולם שכזה?"
"בעולם זה אין דבר כזה סיכויים. או שתחיה, או שתמות. אתה יכול
לקום יום אחד מת, אבל ביום שאחרי חי." "לא הבנתי," תהה שלמה,
"תסביר את עצמך. "אני לא חייב לך שום הסבר, שלמה. אתה איש רע,
שחושב רק על עצמו ולא על סביבתו." "אבל, אבל... אני לא רוצה
להיות פה." התבכיין שלמה. "היית צריך לחשוב על זה קודם," אמרה
הישות, "אבל מעכשיו ועד שתדע מה לעשות, פה תהיה, ופה תישאר."
אמרה הישות, ונעלמה. שלמה הסתכל סביבו. כל העניין לא נראה לו.
"כל האי סדר הזה לא מוצא חן בעיני." חשב לעצמו. הוא בילה את
יומו בניסיון למצוא איזושהי חוקיות, איזה סדר, אך לשווא. כל
העולם היה מוזר, מטורף ומעוות. כבשים התעופפו באוויר, פרצי אש
פרצו כאילו משום מקום, השמיים החליפו צבעים כל עשר עשרים דקות,
ובכביש נפערו חורים במקומות בלתי צפויים, ודרכם יכולת לראות
נשמות מעונות בלבה לוהטת. שלמה חי כך את ימיו, חי, מת, הולך,
ישן, עף, נופל, אוהב, שונא, בועט, אוכל, מדבר, מסתכל, מדלג,
נשרף, מורעל, נחנק, נמרח, נמעך, מתאדה, מתעוות ומתעכל, אבל
בעיקר חושב, על למה כל הכאב הזה מגיע לו, למה הוא נתקע בעולם
כזה, האם זה הגהינום? הוא באמת נוראי, גהינום שכזה. עד שיום
אחד הוא קם, ומצא עצמו בחושך, מלא נקודות לבנות זוהרות, ולא
מבין מה אמור להיות עכשיו. הוא התחיל ללכת בחושך הזה, עד שנפל
לתוך בור, נפילה ארוכה לאין שיעור, ובסוף האט, האטה מהירה, ואז
נחת על רצפה לבנה. הרצפה הייתה בבית שלו, הבית המסודר,
הנורמלי, בעולם הנורמלי, בעל החוקים, העולם שלא משתנה.
"הבנתי," אמר, ומת, נשרף מורעל נחנק נמרח נמעך מתאדה מתעוות
ומתעכל, ובתוך כל אלה לא חש כאב כלל, כי הבין סוף סוף, הבנה
עמוקה וטוטאלית.