הייתי רוצה להגיד לך את זה פנים מול פנים, אבל אני לא חושב
שיהיה לי האומץ להסתכל לך בעיניים, לא לפני שתדעי את כל האמת
שלי. אז אני מבקש ממך רק דבר אחד בינתיים, תקראי את זה עד
הסוף.
עד עכשיו אני ניסיתי להתגבר עלייך, להמשיך הלאה, בכל צורה
אפשרית. את לא היית מאמינה איזה דברים אני עושה עכשיו, את לא
מכירה את הצד הזה בי. אבל לא משנה מה הייתי עושה, זה לא עזר.
הייתי מזועזע מעצמי. חושב עלייך, בלי ברירה, ושונא את עצמי
יותר. ובסוף, תמיד, בורח ובוכה. אם רק היינו קרובים...
אני כותב עכשיו על נייר לבן, טהור. אני מכתים אותו בכאב, כמו
שעשיתי לך. רק שהפעם הכאב הוא שלי. אני שופך על הנייר נוזל,
כהה, כמו דם, שלי...
אני כל שבוע יושב בשמירות, לבד עם עצמי, ועם הרובה. אני לא
יודע אם זה אני שצריך לשמור על אחרים או שהם צריכים לשמור
עליי. אני באמת חושב על זה, היית מאמינה? אבל אז אני רואה את
כל הפרצופים שאוהבים אותי, שיבכו אם אני אלך. מחייך חיוך
קטן... הם נותנים לי כל הזמן עוד כוח להמשיך. אז אני חושב
עליהם, ויודע שהם לא יתנו לי להעלם מחייהם. ואני תוהה, שואל את
עצמי אם אני חסר לך...
כי את בטוח חסרה לי.
ובכל המילים האלה שאני כותב לך, אני רוצה להגיד רק דבר אחד.
אני אוהב אותך... תחזרי אליי