[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאיר סער
/
שמואל

כבר מההתחלה לא אהבתי את שמואל. כל הילדים של הרחוב, שנאנו
אותו! הייתי בן 6 ושלושה חודשים כשהוא עבר בית לידי. אבא שלו
היה בנקאי לוהט, וכסף לא היה חסר להם, אז הם קנו את הבית של
יהודה שלקחו לו את המפעל. ברוב חוצפתם הם גם הציעו לו לגור
איתם, וזה מחוסר ברירה הסכים, לא היה לו לאן ללכת. כשגדלתי
גיליתי שיהודה ואבא של שמואל היו בני דודים, והיה זה יהודה
שביקש מהם לקנות את הבית לפני שמישהו אחר יעשה זאת.
שמואל היה כמו רוח וסערה שמתכוננת להתפרץ בכל כוחה. תמיד היה
הכי טוב בהכל, היה הכי גבוה והכי חכם. כל הבנות הסתכלו רק
עליו. ועל כל זה שנאתי אותו יותר, אבל שמרתי את זה בפנים, לא
הראיתי לו את זה. כבר מהיום הראשון שהוא ניגש אליי והציג את
עצמו הוא קיבל ממני רק חיוכים ומילים מתוקות. תמיד שיחקנו
באותה קבוצה, ואני חייב להודות שהיה כיף תמיד לנצח. אבל מאחורי
הגב של שמואל, ידעתי שאני לא לבד. כולם שמו עליו עין, קינאו בו
ואיחלו למפלתו. וכמה שקיללו יותר, כמה ששנאו אותו יותר, כך הוא
גם זהר יותר מכולם.
עם השנים, כשהתבגרנו קצת, התחלנו ללמוד בישיבה אחרי בית הספר,
ושיחקנו קצת פחות. שמואל תמיד התווכח ודיבר עם הרבי המורה
והרבה פעמים גם צדק. הרבי תמיד חייך כששמע את קולו המתוק של
שמואל אומר :"סליחה אדוני..." והיה עונה לו ברכות, 'כן שמואל,
דבר'. הייתה לנו בחילה. ובארוחות המשותפות תמיד שמואל ישב
לידי, וכולם צחקו עליי שאני החבר של שמיל, שככה קראו לו כולם
כי הוא לא אהב את השם. אני רק תהיתי למה דווקא אני? גם היום
אני שואל אותה שאלה, אבל הכוונה שונה. למה מכולם שמואל בחר
אותי?
ב1933 כשהיטלר היה בשלטון התחילו הנאצים להטיל חרם על היהודים.
גם אבא של שמואל, כל רוב היהודים, נפגע, והמצב הכלכלי של כל
הרחוב התדרדר. אני זוכר שאני ושמואל היינו בני 12 וחצי. בתור
התלמיד המצטיין שמואל קיבל את כל ההשפלות בשביל כולנו, ותמיד
שתק, אבל העיניים הדומעות שלו אמרו את הכל. המחזה הזה נתן אחרי
הכל, ובמיוחד אצל כל השאר, איזו תחושת הקלה שסוף סוף הוא  מקבל
את מה שמגיע לו. אני לא דאגתי, ידעתי שהוא חזק מידי בשביל
להישבר וזה הרג אותי. אני כבר ממזמן הייתי בוכה בקול ושנאתי
אותו על השתיקה המהממת שלו.
ב1940  באמצע יוני חזרתי עם שמואל הביתה לארוחת ערב ומצאתי את
אמא אורזת את הדברים שלי. היא אמרה שאנחנו עוברים דירה, למקום
טוב יותר, בפולין. אבל היא לא חייכה, היה לי מוזר. ועכשיו אני
גם יודע שהיא שיקרה לי, הגנה עליי. שמואל רץ אליו הביתה ובוקר
אחרי זה ידעתי שגם הוא עובר עם המשפחה שלו, כולם עוברים ביחד
לאותו מקום. הנאצים אמרו לנו ללכת לורשה, שם נהיה עם כל
היהודים ב"גן עדן" שלנו. המשפחה שלי ושל שמואל חלקנו בדירה
קטנה של חדר, בצפיפות. אבא שלי לקחו אותו, למחנה עבודה, ואבא
של שמואל נשאר לעבוד איתנו בורשה. הפסקנו ללמוד והתחלנו לעבוד
בשביל לחם, אבל תמיד לא קיבלנו מספיק. היינו רעבים כל הזמן,
וראינו את החברים שלנו נעשים חולים אחד אחרי השני, רזים כמו
מקלות. שמואל בא אליי עם ברק בעיניים ואמר שלא נשב בשקט, לא
ניתן לזה לקרות גם לנו, אבל גם אני הייתי חלש. שמואל לא ויתר
והתחיל להגניב אוכל לכולנו. כזה שחצן, "בחיים לא יתפסו אותי,
אסור להם". לקחתי ממנו את מה שהציע לי ותמיד הבטתי בו מחייך
כשהוא רואה אותי אוכל ומתחזק בלילה וביום עבדנו בבית מלאכה.
הוא בטח חשב שהוא גיבור גדול, עומד ככה ומציל אותנו, חסרי
האונים שתלויים רק בו. לא אהבתי את זה.
מדי פעם שמואל היה חוזר מהרחוב בידיים ריקות ועם חבלות, אבל
הוא אף פעם לא למד לקח. ביום שהוא הרג גרמני ידענו שאין ברירה.
ידענו שחייבים לדאוג לעצמנו לפני שיהיה מאוחר. אנחנו חייבים
לשרוד.
לא היה לנו נשק, ולא היה לנו אוכל יותר, בלי תרופות ובלי
סיכוי. רק דבר אחד נשאר לנו - התקווה. שמענו שברוסיה התחילו
הגרמנים למות, ואולי אם נחכה ולא נילחם אז הנאצים לא יהרגו
אותנו, לפחות לא את כולם. אז בישיבה אחת כוללת החלטנו שלא
נילחם, לא נתנגד לגרמנים ולא נעשה להם בעיות, וככה לא ניתן להם
סיבה להרוג אותנו. זה היה הסיכוי היחיד להציל את המשפחות
שלנו.
בדרך חזרה לחדר שלנו, שמואל עצר אותי. הוא שם את היד שלו על
הכתף שלי, ושמתי לב בחושך שיש לו דמעות. רציתי לחייך שעכשיו גם
שמואל, השחצן הגיבור של גטו ורשה, נשבר והולך לבכות כמו ילד
קטן. חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן. היה בי כל כך הרבה רוע
מכל השנים שעמדתי בצל של שמיל.
לבסוף הוא פלט בקול חנוק, "אני צריך שתבטיח לי משהו"...

ביום שלקחו את שמואל ידעתי שהוא לא יחזור. אני חייב לשמור על
הבת שלו. הבטחתי שלא משנה מה יקרה, אני אדאג לה שתצא מהמקום
הזה לא ברכבת. אני חייב לקיים את זה, חייב.
שמואל היה כמו ציפור גן עדן שנגזר עליה לחיות בגיהינום. משהו
בתוכי ידע שהוא לא היה שייך לפה, אבל כשהוא נעלם העולם שלי
נעשה אפור יותר. אולי בגלל שעכשיו האש הזו מתחילה לאכול גם
אותי, אני מפחד. עם שמואל לידי תמיד הרגשתי בטוח. אבל אולי אני
פשוט מתגעגע לחבר שלי?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש משוררים בקהל
?





החוצה אבל מיד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/4/02 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר סער

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה