יש לה פרצוף קצת מחוץ לפוקוס.
בהתחלה חשבתי שמדובר רק בתמונה, תמונה גרועה, חשבתי לעצמי.
מסתבר שככה היא נולדה, מחוץ לפוקוס, יש הקוראים לזה מרחפת, יש
המכנים אותה "שאנטי" או מפוזרת קלות. אבל שלא יהיה מקום לספק.
הפנים שלה מחוץ לפוקוס.

האופטיקאי שאליו הלכתי, אמר לי שהכל בסדר אצלי בעיניים ואני לא
צריך משקפיים, הוא נשבע לי בחמותו והראה לי תעודות המוכיחות
שהוא כבר שלושים שנה במקצוע. מסתבר הבעיה לא הייתה בי.
כבר עשרים שנה שאני ריאלי, רואה את כל חיי חולפים בסדר הגיוני,
כל מאורע, כל בעיה שצצה, אחריהם עוקב מיד פתרון. דברים מסתדרים
בבהירות, בסדר הגיוני. דבר רודף דבר. אחד ועוד אחד תמיד נותנים
שתיים.

כבר בהיותה ילדה קטנה התחילו להיטשטש לה הפנים. זה היה בערך
בגיל שמונה, הגיל בו התחילה להבין שהלימודים וכל האנשים
שמסביב, מטרתם אחת, להפוך את הילדות, את הרוך, את התום לדבר
אחד - ל"חיילים" המשרתים את העולם לצורכיהם. זו הייתה
ההתמודדות שלה בפגישתה הדי-ראשונה עם העולם.

בגיל תשע, גיליתי את הכאוס של העולם, את השחיתויות, המלחמות,
הפוליטיקאים, העוני. ואני, הילד הקטן, החלטתי להכניס קצת הגיון
בעולם, קצת סדר. שינוי עולמי מתחילים בקטן, מתחילים אצלי
בשולחן הכתיבה. העפרונות הצבעוניים המסודרים מהבהיר לכהה,
הניירות בזווית ישרה והשלטים - מנוילנים ועומדים למסדר.

כל חייה היא ניסתה לברוח ממלחמות, מריבות של הוריה, ויכוחים עם
מורים, תנו לה כמה דקות של שקט ושל שלווה ופניה נרגעות,
מתרככות קלות. צעקות וויכוחים לא עושים לה טוב, הם גורמים
לפניה להעלם, לאבד מהחדות שלהן, להיטשטש.

כך כאשר פגשתי אותה לראשונה, היא הייתה במרכז ויכוח, וכל רצונה
היה להעלם מהמקום, להפוך לשקופה. שניה לפני שנעלמה, בקו הדק
בין שקיפות לחומר, הרגשתי את הצורך הבסיסי לחלץ אותה מידי
ההמון.

כאשר אני איתה, אני יוצא מאיפוס, הצורה שבה היא מבהירה דברים
עם הטענות הכי לא נכונות והכי לא הגיוניות ועם זאת אמת צרופה.
איתה אני מרגיש שלם. לשבת להחזיק לה את היד, ללטף את השיער.
והסקס, הזמן בו אנו חצי בפוקוס חצי בבהירות, מעין חדות חושים
מעורבבת עם קהות שלא חשתי מעולם.
ברגעים אילו אני חווה את עולמה והיא טועמת מעולמי. כאשר היא
מתבהרת ולו לרגע אחד, אני - אשר מחפש כל חיי את הפוקוס, מנסה
לתפוס אותה בעדשת מצלמתי, להראות לה ולעולם שזה לא היא, החיים
הם פשוט צלם גרוע. למרבה האירוניה דווקא ברגעים אילו, אני
יוצא מאיפוס וחווה לרגע קצר את עולמה, את חוסר השקיפות, את
הטשטוש, את הגוונים הנמרחים אחד אל תוך השני, את האושר של חוסר
הרדיפה אחר השלמות, הרדיפה אחר הבלתי מושג.

עכשו אנחנו חיים למעלה משנתיים ביחד, חצי בפוקוס חצי בבהירות.
אני, כבר אין בי את הצורך לתקן את העולם, מבחינתי  - קצת טשטוש
זה טוב. לא הכל ברור וצלול בחיים. כאשר אני רוצה לשקוע, לאהוב
באמת, לנוח מעמל היום יום אני מסתכל בפניה, שוקע עמוק לתוך
עיניה, שיערה שגולש אל הכתפיים ומורד גבה, הגבות המשורטטות
בטשטוש מדוייק, בוהה בה לוגמת לאיטה מכוס היין האדום, מריקה את
הנוזל לפיה המושלם, ותמה,...

כמה היא יכולה להיות יפה

                                 בפוקוס.