לקח לזה חצי שעה להיכתב,
חצי שעה אומללה,
חצי שעה שעד עכשיו נמשכת...גם יומיים אחרי.
בסוף הכתיבה נפסק גם הבכי,
וזאת הייתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה של שחרור הבעתי,
אני מרגישה הקלה, הקלה כואבת,
כי את עתיד השחרור הזה אני לא יודעת ,
אולי זה עתיד מאולץ ואתה האחרון שנשאר,
ואתה יודע את זה.
אולי הגישה הזאת היא גישה של מחויבות,
ואני לא אתן לזה לקרות.
ואולי העתיד הוא עתיד של פריחה,
פריחה שנפסקה מתי שעזבתי אותך והחלטתי שהגיע הזמן להיות
עצמאית,
אבל אם חזרתי זה אומר שאני לא מסוגלת להתמודד אם דברים
רציניים...
אבל אני מקווה שזה אומר שאתה חלק בלתי נפרד ממני וכשקרעתי אותך
מעלי קרעתי מעלי ביחד אתך את המשך החיים שלי שעד עכשיו הם
תקועים.