אני רצה..., לא נותנת מקום למחשבה על המאמץ, לא מאבדת אף נשימה
פשוט רצה.
כפות רגליי נוגעות בכביש בקלילות והנופים לא מתחלפים.
לא משנה כמה אני מתחננת לעצמי לדמיין משהו שונה, הראש לא
מקבל.
רוצה לדעת מה קורה עכשיו בתוך כל המלחמה?...גשם קר יורד על
אספלט חם, שוטף כל ספק ליציבות מליבי.
תבין, אני לא כועסת שאתה לא שלי, אבל אל תעיז להרחיק אותי, לא
עכשיו..
אני כועסת רק על אחד, שמעת עליו אני חיה איתו.
אתה לא יודע איך הוא יושב שם בסלון מוגף תריסים, עם תקליטי ג'ז
ישנים ברקע וכוס ויסקי ביד והוא בוהה בחלל הריק כמעט כמוני,
בעיניים עייפות ועצובות בדיוק כמו שלי.
ואני נשאבת..נשאבת לתערובת רחמים וכעס, אשמה וריחוק.
וזה כל כך חזק שאני חייבת לברוח וזה כל כך כואב שאני אפילו לא
מסוגלת לזוז.
והוא היחיד שאני באמת כמהה לחיוכו, שואבת כוחו ומכאוביו, בולעת
מילותיו כמו רעל וחושקת במותו לעיתים רחוקות מדי.
אז תגיד לי אתה, מי יכול להשתוות לזה?
לעוצמת הרגש הזאת לסיפוק המחניק?
אתה? בטח שלא וגם לא הוא, ולא הקודם..
אתה חושב שאני מחפשת אותו? את צדו הרך את כל שלא יכול להציע
לי? .
אולי אתה חושב שזה עצוב...מי יודע?, זאת הרי פשוט מציאות.
מדליקה עוד נר ומתיישבת לכתוב.
נושמת ריח קר של קטורת העומד בחדרי.
אתה חושבת שהייתי אוהבת אותך אם היית פה, שהייתי שלך? כי אני
לא בטוחה, לפעמים נדמה לי שאני רק שלו נשלטת בחוטי הריקנות שבו
כמו בקסם שחור.
ואולי לא נועדתי לחלוק חיי.
ממשיכה לנוע, ואין אף אחד מסביבי
אתה לא יודע אבל בעולמות שלי אף אחד לא נוגע בקלות, למרות
שלפעמים נראה אחרת, אבל אז אני נזכרת באותם רגעים שצונחים
לרצפה בהלם מוחלט מכאב.
מה אמרת לי פעם על אנשים?
לא שיקרתי..., אתה עדיין הכי מיוחד בעולם.
אל תנסה לפענח אותי ואל תזרוק מילים .