תובנה הזאת היתה שחורה במלוא מובן המילה, שחורה מבפנים, רעה
כזאת, אכזרית. כשהיא החליטה לבקר זה היה בדרך כלל כשהייתי עם
לבד, ואני לא אוהבת שאנשים מפריעים לי כשאני עם לבד.
תובנה שחורה באה וישבה לידי, בסלון, על הספה הישנה שלי, שמה
רגל על רגל, הביאה אותה במבט האכזרי הרגיל שלה ופתאום הבנתי
שאין לי יותר מה להגיד. ראיתי את עצמי בעוד כמה שנים, צל ענק
שמחפש משמעות, ולא הבנתי איך הגעתי למצב הזה. אני, עם כל
הרגשות הסוערים שתמיד היו כל מה שיש, כל מה שנשאר, ועכשיו
כנראה שאין יותר דבר, נשאר רק הצל. תובנה פתחה קופסא של
מרלבורו אדום ונתנה לי סיגריה, היא הדליקה אחת גם לעצמה. לקחתי
שאכטה וראיתי שהחיים שלי הפכו להיות כמו סרט עם השנים, הכל
מבוים, כולם שחקנים, והבמה בוערת, רק שאף אחד לא בורח. הידיים
שלי, שלפני כמה שנים עמדו מול השמש, רצו להושיט עצמן אליה,
ולקחת אותה...להישרף, עכשיו מתקתקות במחשב, מילים חסרות
משמעות. תובנה אמרה לי שאולי ידיד שלי לשעבר דכאון, עדיף על
החבר הצמוד צמוד שלי לבד, וגם עדיף על הידידה המעפנה הזאת,
טכנולוגיה. הבאתי לתובנה שחורה סטירה מצלצלת, והעפתי אותה
מהבית. ולבד, עמד ליד החלון עם סיגריה, ובא לחבק אותי שוב, כמו
תמיד.