קוראים לי נעמי ואני בת 29, למעשה אני בת 29 כבר כמעט שלוש
שנים. בדיוק הגיל שבו החברות הטובות מוצאות את הגבר המושלם,
בדרך כלל שכיר שמן מהמעמד הבינוני שכל היום יושב על הספה ורואה
כדורגל. אחרי שהן מוצאות אותו, בקושי שבוע אחרי שהוא קונה טבעת
משומשת בשוק הפשפשים ומציע להן נישואין, הן הופכות למבינות
הגדולות בעולם במערכות יחסים. הן מתעלמות מהעובדה שהנסיך על
הסוס הלבן שלהן הוא בסך הכל גבר מזדקן שממהר להתחתן לפני שיאלץ
לשלם לעובדת תאילנדית שתטפל בו. הן שוכחות בשנייה שהקשר הקודם
שלהם, כמו רבים שבאו לפניו, הסתיים בבית המשפט. הן מכחישות מכל
וכל שעד לפני חצי שנה הן ישבו בבית ובכו שאין גברים טובים.
מהרגע שיש להן טבעת על האצבע הן מוחקות את העבר האפל וכאילו
ראו את האור הן הופכות לורדה רזיאל זקורט בכל הנוגע למערכות
יחסים.
מאותו הרגע הן יודעות ה כ ל. איפה כדאי ואיפה אסור להכיר
גברים, איך מוצאים את הגבר המושלם ואיך יודעים שהוא אכן כזה,
מתי למה וכמה רחוק צריך ללכת בכל פגישה, ובכלל מה צריך לעשות
כדי להשיג את חתיכת המתכת שהן, בחכמתן הבלתי נדלית, הצליחו
להשיג.

ישבנו בבית של נוגה, היחידה שלא גרה עדיין עם בעלה לעתיד,
ודברנו. כשכולן, מלבדי, לוקחות הפסקות תכופות בשירותים להקאות
הבוקר.
כל אחת מהן הייתה בטוחה שהיא היחידה שיכולה לגאול אותי מייסורי
הבדידות שלי, ושטחה בפני את אסטרטגיית ה"איך להשיג טבעת ב90
יום" שלה.
"מה עם הכרויות?" שאלה לפתע תמי, שחזרה בדיוק מהשירותים.
"אין סיכוי", הודעתי בהחלטיות, "גם לי יש גבולות".
"שמעתי על מקום חדש שמתאימים לך את הגבר המושלם במיוחד בשבילך
באמצעות מחשב".
"אבל יש רק בראד פיט אחד", אמרתי, וכולן צחקו.
"אז מה?" אמרה תמי, "אני אעדיף את בעלי על פני בארד פיט בכל
רגע נתון".
המשכנו להתבדח ועזבנו את הנושא. רק בשעות הערב המאוחרות, אחרי
המשחק של מכבי, כשכולן חזרו אל בעליהן, תמי ניגשה אלי.
"קחי את המספר", היא אמרה, "מה יש לך להפסיד?"
אחרי חמש דקות של שכנועים, הרי הייתי חייבת להראות קצת התנגדות
בשביל הכבוד העצמי, הסכמתי. מה באמת יש לי להפסיד.

למחרת התקשרתי וקבעתי פגישה עם היועצת שאמורה הייתה לספק לי את
גבר חלומותיי.
לפגישה הגעתי באיחור קל, אחרי שבמשך שעה עבדתי קשה כדי להגיע
למראה הטבעי, נכנסתי לקבלה ושם הפנו אותי לחדר של היועצת שתקבל
אותי, גברת טובליאלי.
"שלום" אמרתי כשנכנסתי למשרד שאליו הפנו אותי.
המשרד היה קטן ממדים והקירות היו ריקים מתמונות. גברת טובליאלי
ישבה ליד השולחן והקלידה במהירות על המחשב, מתעלמת לחלוטין
מקיומי.
"שבי", היא אמרה לבסוף, בלי להסיר את המבט מצג המחשב.
"שם".
"נעמי רוזנבלום".
"תתארי את עצמך" היא אמרה.
"אני ספונטנית, רגישה..."
"כן, כן", היא קטעה אותי, "כולם כאלה. גובה ומשקל"
"מטר שישים ושבע, חמישים ושמונה קילו..." היא המשיכה להקליד על
המחשב.
"מה צבע העיניים שלך?"
"אני יושבת מולך, את יודעת."
"צבע עיניים", היא אמרה שנית, בלי להרים עיניה מהמסך.
"כחול".
היא המשיכה ושאלה אותי שאלות נוספות לגבי הכנסה, תחביבים וכו'.
ואחרי חצי שעה של תחקור היא הרימה לראשונה את עיניה ממסך המחשב
ואמרה: "את משוחררת".
"זהו?", שאלתי בהפתעה, "את לא הולכת לשאול אותי מה אני מחפשת
בגבר?"
"יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים, תודה. אנחנו נחזור אלייך
בקרוב."
"אבל..."
"ביי" היא אמרה לי וחזרה להקליד על המחשב.

אחרי יומיים הם חזרו אלי, שלחו מכתב ובו מספר טלפון של האדם
שאמור להיות בעלי לעתיד. תמונה לא הייתה וגם בפרטים הם קמצו
ביותר, רק שם ומספר טלפון.
התקשרתי, מה יש לי להפסיד?
"הלו", ענה לי קול ילדותי
"שלום, מר בני יורן נמצא?"
"אבא לא נמצא, את רוצה את אימא?" ולפני שהספקתי להגיב, או
אפילו לעכל את מה שקרה, הילד הקטן, שנשמע כל כך חמוד, שאג בקול
שלא היה מבייש מטוס סילון: "אימא!"
והיא ענתה, "שלום, מי מדבר?"
"אני מחפשת את בני יורן", אמרתי בחשש.
"זאת אשתו, מי את?", ניתקתי במהרה, מה יכולתי לעשות כשעונה לי
אשתו של גבר חלומותיי? זאת חייבת להיות טעות.
התקשרתי לגברת טובליאלי, לברר את העניין.
"אין טעות, הוא הגבר המושלם בשבילך" היא אמרה, אחרי שהצגתי
בפניה את הבעיה.
"אבל הוא נשוי!" צעקתי.
"לפי הנתונים שלך מתאים לך להיות האישה האחרת"
"מה?! איך אתם מעיזים!"
"אני מצטערת מאד, אבל המחשבים לא טועים".
"למה לא אמרתם לי לפחות?"
"אנחנו לא מספקים נתונים שאינם רלוונטיים"
"לא רלוונטיים!!!??? זה לא רלוונטי שהוא נשוי?"
"תשמעי, זאת המדיניות של החברה. להתראות"
"אבל..."
לא הספקתי להשלים את המשפט והיא נתקה. את הקללות ברוסית והאיום
בתביעה כללית השארתי במשיבון שלה.

אחרי המקרה המצער הכרזתי רשמית על הפסקת החיפוש, יהיה מה שיהיה
ואם לא יהיה אז לא יהיה. למרות זאת, שבועיים אחרי, באירוע
חברתי, פגשתי גבר מקסים, גבוה יפה, אמיד ואפילו ספונטני ורגיש.
אחרי כמעט חצי שנה הוא הציע לי נישואין וכמובן שהסכמתי. הוא
אפילו הסכים לשנות את שם המשפחה שלו מטובליאלי למשהו יותר
נחמד.
עוד חודשיים הוא יתגרש סופית מאשתו ונוכל להתחתן. מה לעשות,
מחשבים באמת לא משקרים.