השמש שלי, שמחפשת בחלומות, האירה לי יום בלילה.
ארז שונא להתעורר בבהלה מהחלומות שמסיטים אותי, אך אהב הוא
שחלמתי על השמש ולעולם יזכור את אורה.
דלהי הפכה לבומביי ובריצות עוד מהארץ, שבוע לפני הטיסה, נרדפתי
על ידי חמישה גברים מפחידים, מזוקנים עם שיער קצוץ דק, אף רחב
מתנשם בכבדות, עם אלות ארוכות ונעליים של אצבע.
הבריחה הסואנת הביאה אותי אל פתחי מילוט כמאווררי הקולנוע
החלודים.
זחלתי בשקט, מזדהה עם יצורי המערות החבויים, עד שהגעתי בתמימות
אל חוץ עולם אחר. ידעתי שאני בדלהי, אך לא הייתה היא דלהי.
השווקים נצבעו בתמונות חום לבן אפורות, הריקשות המפורסמות הפכו
למכוניות עתיקות ומשובחות אדומות וירוקות, כחולות ולבנות, רק
לא שחור וצהוב. הקבצנים חבשו על ראשם כאפיות מסורתיות וגלביות
מרוקאיות, כאילו והייתי בעולם שונה.
החלום התארך ואילו התת מודע שאף עצמו וסחף אותי אל אור הבוקר,
בו השמש קפצה לשמיים וזרחה כליצן משועשע מתחמק מסבך העננים
המגושם.
העולם שרר בערפל מוצלח אך היום נראה ברור יותר. בניינים
גבוהים, שעוני קיר רחבים מתקתקים בין המתכת לברזל המתנקש,
באסטות התחלפו באנשי העסקים הגדולים, מכולות וחנויות וים כחול
שחור, מאפיר. ים ללא גלים או סירות, ים בלי עפיפונים. והשמש,
שקעה בו ויצרה מעגל בין שמיים לארץ, בין דלהי למקום המוזר, לא
ידעתי היכן.
החלום הלך והסתבך וארז הציק לי, מלטף פינות שחורות רגישות
המקיצות כדבורה לפנות בוקר של דבש.
בין חלום למציאות רטובה מתלהטת, השמש שוב סחפה אותי אל מעגלי
הים ולא ידעתי היכן קיים כל כך הרבה ים.
ארז העיר אותי סופית ושאל איך היה הטיול הנפלא ? וסיפרתי על
המון של מים שחורים כחולים, בעיר של שמש שמחברת בין הקסם לאדם
הקטן, מסתובבת במעגלה הרטוב סואן. ארז טען שהייתי בבומביי,
אלוהים ישמור, אני לא רוצה להיות בבומביי, וודאי שלא בים
המסריח שלה. לא רוצה יותר ים קסום, גם לא כזה בו שוקעת העיר של
השמש, אפילו לא את אותו הרטוב שנשאר לי בין הרגליים.