הייתה נזילה רצינית של זמן, והיא גילתה, להפתעתה, שהיא כבר בת
36. היא הסתובבה במטבח, נזהרת שלא לדרוך על שברי החלומות
המנופצים שלה, ונגשה למקרר.
היא פתחה בזהירות את הפריזר, ובחנה את כל התוכניות שהיא שמרה
בהקפאה מאז שהיא הייתה בת 16. היא התכוננה להפשיר אחת, כשהיא
ראתה שפג תוקפה.
למען האמת, כבר פג תוקפן של רובן. הקריירה הצחינה במקצת,
והתואר בהנדסה כבר העלה כמה שכבות של עובש.
היא מצאה רק תוכנית אחת שעוד הייתה ברת שימוש.
היא בחנה את תוכנית החתונה בקפידה. כל החומרים הדרושים היו
בקופסת קרטון קטנה. כל מה שנשאר לעשות זה להוסיף בעל, שתי
כוסות מים רותחים, ולערבב.
היא התרוצצה בכל הבית שלה, בודקת כל מגירה ומדף, כל בר ומועדון
פנויים,אבל היא לא מצאה שום דבר שעשוי להתאים. לבסוף, באחד
הארונות הגבוהים שבהם היא נהגה לאחסן דברים שהיא לא חשבה שהיא
תזדקק להם, היא מצאה גרוש, קצת מאובק, בן בערך 45, שמרוויח
משכורת ממוצעת, לא בדיוק נסיך החלומות שלה, או של אף אישה,
למען האמת, אבל הוא פחות או יותר התאים.
שתי כוסות של מים רותחים היא מצאה קצת יותר בקלות.
היא הוסיפה את המרכיבים וערבבה, והחתונה שיצאה הייתה לא רעה
בכלל.
הוא חייך כל הזמן, והיא ניסתה להישאר בקצב השמחה והחגיגות.
זאת לא הייתה חתונה גדולה. היא לא זכרה מי בדיוק היה מהצד
שלו,
אבל מהצד שלה הגיעו שני הורים, שני סבים וסבתא אחת (השניה
נפטרה לפני חמש שנים, יהי זכרה ברוך). היו גם שלושה בני
דודים,
אחות+בעל, וחמש חברות מזדקנות.
מה שבא אחר-כך עבר בצורה די חלקה, בלי ארועים יוצאי דופן.
נולד בן, שעכשיו עורך דין ונשוי פלוס שניים (ילד בן שלוש וילדה
בת שבע).
בסופו של דבר החיים שלה לא היו כל-כך נוראיים, לפחות ככה נוח
לה יותר לחשוב.