יום אחד זה יתפוס אותי לא מוכנה. אולי אפילו אלך לשוט בירקון
כמוה, ביום שזה קרה לה, במין שלווה סוריאליסטית כזו, כאילו
כלום לא קרה אבל איזה חור נפער פתאום ומחק חלקים שלמים מהחיים
שלי. ביום הזה, אבין המון דברים שלא הבנתי. ביום הזה, אי אפשר
יהיה לתקן. זה יהיה מוחלט ולתמיד. זה יהיה יום קיץ חם ומחניק,
אני יודעת. זה יהיה יום כזה שיתחיל רגיל ורק איזה זמזום צורמני
יציק לי באוזן. זמזום כזה של זבוב מציאותי. וזה יבוא לי
במפתיע, בדיוק כמו שזה בא כשזה קרה לה. אני יודעת.
זה יקרה ביום שישי בבוקר. יום שאני אוהבת. יום של שקט ושל כיף.
יום של יקיצה טבעית. יום של קפה בבית קפה תל אביבי וקניות
פזורות. יום של חברות וריכולים. יום ירוק וחם. אנשים יעברו
ברחוב, צבעוניים כל כך. כלבים יטיילו עם בעליהם ויזרעו סימנים
חומים למזכרת. ומוזיקה, הרבה מוזיקה. יחצ"נים שמחלקים הזמנות,
ואנשים, הרבה אנשים.
ב-12:00 רומי תדפוק בדלת ותגיד לי ולענת להזדרז כבר, כי יש לה
כל מיני קניות דחופות. אחרי שעה בערך, נצא מהבית שלושתנו.
מאופרות מבושמות ומוכנות לצאת לרחוב העמוס. לפגוש אנשים, לקנות
דברים חדשים שלעולם לא נשתמש בהם, לנעוץ מבטים בחלונות ראווה
ססגוניים.
נבחר לנו בית קפה קטן ועמוס באנשים.
אני אשב ליד החלון, כמו תמיד, נותנת לרוח לפרוע את השיער האסוף
בגומייה ובשתי סיכות תואמות. תכף יגיע קפה הפוך חלש ואיתו תוצת
סיגריה ראשונה. זאת שתמיד מעבירה בי צמרמורת מחשמלת ברגליים.
הפלאפון יצלצל. תמיד כועסים עלי שהצלצול שלו חזק מדי, אבל אני
לא אשמע את הצלצולים. כאילו משהו בתוכי אומר לי להתנתק. רומי
תסחב אותנו לחנות של שטויות כדי לקנות תיק מקושקש.
אחרי שנצא נעבור בחנות הבגדים האהובה עלי. עוד צלצול של פלאפון
ישמע, משאיר אותי אדישה במודע. אני לא ארצה לקנות בחנות שום
דבר. רק להמשיך וללכת.
אחרי שנעבור ליד הגן אני אשאל את רומי וענת אם בא להן ללכת
לשוט בירקון. "לשוט בירקון? מה עובר עליך?" "סתם. פתאום בא
לי".
אף פעם לא שטתי בירקון. אולי פעם כשהייתי קטנה. אבל פתאום זה
ישתלט עלי. רצון חזק, כזה שחייבים למלא. בסוף אסע לירקון לבד.

במעגן קטן יחכו סירות פדלים בצבעים דהויים וכמה סירות משוטים
מתקלפות. ישובה בסירת משוטים ישנה אתחיל לשוט בירוק הירוק הזה.
השמש תתחיל להתנהל בעצלתיים לכיוון מערב כמו מתלבטת אם להאיר
עוד קצת או ללכת. עוד שעה תעבור. אני לא ארצה לחזור לדירה.
כשחושך גמור יכסה את השמיים אאסוף את התיק והשקיות. אני אוותר
על מונית ואחליט ללכת ברגל. זה רחוק, אני יודעת, אבל אני לא
ארצה להגיע כל כך מהר לדירה. לא ארצה כי אני יודעת שגילי תחכה
לי שם בכניסה מלאת דאגה כולה וכמו תינוק שהאכילו אותו באוכל
שלא טעים לו, תרצה לשחרר מתוכה את הטעם המר. יושבת על שפת
המדרגות בפתח הכניסה לבניין, בפרצוף החיוור שלה, היא תפלוט
מילים בודדות, משפט סתום של דברים שידעתי:
יום ראשון, שעה 12:00, בבית העלמין חולון.