דמיינו לעצמכם זוג. זוג יונים שאוהב מעל ומעבר. אהבה, מסוג
שאפשרי כמעט רק בסרטים. שום דבר לא יכל להפריד ביניהם. זה היה
גורלם.

רועי וטל הכירו אחד את השני עוד לפני שהתחילו את לימודי
היסודי. כבר בגן הם למדו להיות החברים הכי טובים שאפשר, וזה רק
גבר עם השנים. השניים נרשמו יחד לבי"ס יסודי, והתחילו יד ביד
את כיתה א' - כן, למרות מבטי הקנאה (כך חשבו) של כולם.

הזמן עבר, ופרצופי העלילה השתנו גם כן. החטיבה הגיעה, וכצפוי,
הזוג (או בעצם, הוריהם) בחר יחד את בית הספר בו ימשיכו את
לימודיהם. כשנכנסו השניים לכיתה, כמעט כולם הבחינו בידידותם
היחודית, שהקרינה אור מיוחד וזהוב בעיני הכיתה החדשה. בגיל
ההוא הם עוד לא פיתחו את הרגשות הרומנטיים העתידיים לבוא: אולי
בגלל שלא ידעו והכירו את זה, אולי בגלל שפחדו. אולי. הקשר
בעיקרו התבסס על לימודים, עזרה הדדית, ואפילו אם לא נראתה
לעין, על המון אהבה נסתרת, שאיימה לפרוץ החוצה.
טל הכירה את רועי מצויין, וכך גם רועי את טל. שניהם ידעו שמשהו
משתולל ביניהם, שהם אוהבים אחד את השני, אך לעולם לא העזו
לנסות לממש את הפונטנציאל הגלום.

בכיתה ט' זה קרה. שניהם יצאו יחד למרכז עזריאלי הנוצץ, במטרה
לחדש את קולקציית הבגדים שחבויה לה בארון. לאחר סיור ארוך
ומעבר בין כל רשתות הבגדים הספורטיביות, רועי גרר את טל לקומה
העליונה, לגג. שם, במקום השקט, שהיה נדמה כי תלוש מסצינת
אוהבים סוערת של סרט רומנטי משובח, סיפר לה על תחושותיו - "טל,
אני אוהב אותך", אמר בהססנות. דמעה קטנה וצנומה זלגה מעינה
האחת של טל, בעוד שהיא מקרבת את ראשה לרועי. נשיקה.
זה היה הערב המדהים ביותר של שניהם, בכל חייהם. הרגע לו חיכו,
וסוף כל סוף נזכר להגיע. ראשה של טל, ששכבה, היה על בטנו של
רועי, שישב. מולם עמדו שני בנייני עזריאלי במלואם, כשהירח
שלצידם מאיר. שקט.
מאז הם רק חיזקו את הקשר שלהם, והאהבה הגיעה לשיאים חדשים.

ועכשיו, דמיינו שני בנים.