ישבתי על הכורסא בסלון, והסתכלתי לו בעיניים. זו היתה התוכנית
הקבועה שלו, והמטיף ישב בתפאורה הקבועה שלו. עיניו היו מלאות
שינאה. צריך למגר את השחורים. הוא לעג לתרבותם 'הנמוכה'.
למנהגיהם. הם אסון. הם גוזלים את לחם זיעתנו. נהנים מתקציבים
ממשלתיים מופרזים (אפליה מתקנת - הצחקתם אותו). אתם מכירים
אותו לא? לבן שמן, זעה מכסה את מצחו ועורפו. זעם בעיניים
ותנועות חדות. האצבע מונפת קדימה מזהירה מתריסה. מי ששמע אותו
הרבה יודע שלא רק השחורים מטרידים אותו. גם ההומואים והלסביות
והפמינסטיות. כולם. אם רק תתנו לו את הכח. הוא כבר יראה להם.
הוא היה פונדמנטליסט. נכון הוא לא דיבר על אלוהים. אבל זה מה
שהפחיד יותר. אלוהים. כל אלוהים, אפילו החשוך ונורא מכולם, הוא
גם, באיזשהו מקום - אל רחום וחנון. אלוהים שלו היה האדם הלבן.
הלא סובלני, המזלזל. הוא ואפסו עוד. פיו נטף שנאה ורעל,
כשהסביר לנו עד כמה פרימיטיביים הם. איך כמו עלוקות הם יושבים
על צווארנו. הוא סביר לנו על המזימה שלהם. לכבוש להשתלט
ולהשמיד אותנו. זה אנחנו או הם הוא אמר. ואני פחדתי. פחדתי גם
כשישבו אנשים אצלי בסלון, והסכימו למה שהוא אמר. גם חברים שלי
בעבודה, הסכימו איתו. זה היה מפחיד לראות אותו. אבל מה שהיה
מפחיד אפילו יותר היה לדעת שהוא בדיוק כמו אבא שלי. יהודי
ניצול שואה שבא מהונגריה.