ליאו- החברה הכי טובה לנצח. (מהסוג שנגמר).
אני לא צריכה אתכם יותר, חברים שלי נהדרים
להפתעתי נתקפתי אושר בחיי החדשים, האחרים.
אוויר הרים צלול כיין הפיג את מרתי השחורה
ואינני עוד אותו יצור מכווץ,
המנסה שוב ושוב,
להושיט ידו אליכם לעזרה.
הסערה שוככת, או שלמדתי לחיות איתה בשלום,
וראיתי דברים שכמעט ולא העזתי לחלום
ופתאום היו שם אנשים שלא הייתי בשבילם,
ואני רק פתחתי כמחט, אבל הם פתחו לי כפתחו של עולם.
ואחד מהם משמח אותי יותר מכולם.
אזרתי עוז, משהו בי קצת השתנה.
את בדידותי המזהרת הפכתי לי לתובנה.
אני כבר מתייצבת נכוחה מול דרקונים, ולא נמלטת,
וכבר לא חושבת איך לא ראיתם את הרעד או את ידי המושטת
או איך שהתרחקנו כבר די הרבה זמנים
ואיך אני כבר לא כל כך מבינה אתכם, וגם אתם לא מבינים
ועל החיים האלה, שסחפו אותנו לכיוונים כל כך שונים.
השתדלתי כל כך, תאמינו, להיות שם בשבילכם.
לשתף ולהשתתף, לשמח ולנחם
וגם כשנסחפנו- עוד שלחתי ידי ככל שהיא מגעת
אולי גם אתם ניסיתם, ולא ראיתי,אני באמת כבר לא יודעת.
אבל למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, אני כל כך מתגעגעת?
ואיך זה שאני כבר לא צריכה אתכם, ולבד הגעתי עד הלום,
ובכל זאת, מעולם לא הייתי צריכה אתכם יותר מהיום.
אך חברים שלי נהדרים- אל תעצבו. אני בסדר, על אמת.
לא מאשימה, ועל עצמי לא מרחמת,
כי מאפר הבדידות הזו, צמחה הקוסמת. |