פעם בשנה היה יהודה השרת עולה למסדרון הסגור של בניין הכיתות
שלנו ותולה על הקירות, זו ליד זו, עשרות תמונות בשחור לבן. פעם
בשנה היינו אנו, תלמידי כתות א' - ד' שבבניין עוברים בין
התמונות השחורות לבנות בדממה. אף מורה לא עבר איתנו על
התמונות, לא שוחח ולא הסביר. הן היו פשוט תלויות לאורך הקירות
במסדרון ואנו יצאנו אליהן בהפסקות. למחרת הן כבר לא היו שם,
יהודה השרת היה אוסף אותן אליו ושומר אצלו לשנה הבאה.
פעם, כשהייתי יותר גדולה, בכתה ו' או ז', נדמה לי ששמעתי
אומרים שיהודה היה ניצול שואה. פולני זקן, ממעיט בדיבור, חי עם
אשתו בבית קטן עם גינה יפה בקצה בית הספר. אמרו שיהודה, או אם
לדייק, יודה, כפי שקראנו לו, כבר המון המון שנים עובד כשרת
בבית הספר. אולי אפילו מאז שיעקב, אחי הבכור הגדול ממני ב- 15
שנים היה בכתה א'.
בבית הספר היו התמונות והיו גם טקסים ומעט מאד הסברים. בבית
היו הרדיו והטלויזיה. תסכיתים וסרטים על השואה הפחידו אותי
נורא. זו היתה האימה המוחלטת, האכזרית והמפחידה ביותר שיכולה
להתקיים עלי אדמות.
והיו השמות, כל שנה אותם שמות, סדרה קבועה של שמות, בטלויזיה,
ברדיו, בטקסים, בסיפורים: אוושויץ, מיידאנק, טרבלינקה,
סוביבור, טרזינשטאט. והגיטאות. ורשה, וילנא, לודז'...
אתה מבין למה אף פעם לא הצלחתי לחבר? אמא היתה בטרנסניסטריה.
כשהייתי ילדה אף פעם לא אמרו טרנסניסטריה בטלויזיה או ברדיו או
בטקסים. אולי כי זו מילה ארוכה כזו, קשה להגייה. טרנס -ניס-
טריה.
בתרגום חופשי 'מעבר לנהר הנייסטר'.
אחרי הרבה שנים דוד של אמא שבינתיים הלך לעולמו כתב ספר שנקרא
'מעבר לנהר' על קורותיו בטרנסניסטריה. ורק לפני שנתיים או שלוש
צילמו שם סופסוף סרט שאפשר לרכוש דרך הטלויזיה החינוכית, אבל
כשהייתי ילדה לא היו לא הספר ולא הסרט. טרנסניסטריה היה מחנה.
או כמו שאמא אומרת כשהיא מספרת: לאגר.
שלוש שנים היתה אמא בלאגר, מגיל 8 עד 11.
ואני עד גיל 20 לא הבנתי בכלל שהיא ניצולת שואה. חכה רגע, אל
תצחק וגם אל תרים גבה ככה. אתה יודע שאני לא מטומטמת. לפחות
בתור ילדה טענו שאני נורא חכמה. ובכל זאת בגיל 11 כשהמדריכה
בתנועה שאלה יום אחד למי יש במשפחה ניצולי שואה וכמה ילדים קמו
ואמרו 'לי יש סבא' או 'לי יש סבתא' ואני קמתי ואמרתי 'אבא ואמא
שלי',
(כי גם אבא, למרות שהוא לא הגיע למחנות כי הם הסתתרו בבית
הזכוכית) ואז הרגשתי חולשה ואודם הציף את פני והתיישבתי מיד
ואמרתי לעצמי 'שקרנית. למה אמרת את זה? זה נראה לך מרשים או
משהו'?
המדריכה המשיכה בפעולה ואני ישבתי שם סמוקה ורועדת ולא הבנתי
מה אמרתי, מה אני יודעת, מה בדיוק נכון ומה לא. זו היתה הפעם
האחרונה, מאז ועד גיל 20, שחשבתי על זה.
אמא ואבא ניצולי שואה? אבל הרי אין להם מספרים על הידיים.
השואה היתה אושוויץ מן הטלויזיה ומן התמונות בשחור לבן במסדרון
בית הספר. השואה היתה מוזלמנים ומתים בערימות וילדים שעשו
עליהם ניסויים.
אמא שלי בסך הכל סיפרה אנקדוטות על מן מקום כזה שהם היו בו,
פעם, מזמן, כשהיו צרות גדולות בעולם, והיה צפוף והיו המון
אנשים בחדר אחד וכל פעם שמישהו הוריד את הנעליים כולם נחנקו
מהריח.
והיו כינים (כינים אני מכירה. גם אני הבאתי אותן מהגן ומבית
הספר) ופעם אחת כשאמא ישבה עם הבת של הרב שלימדה אותה לקרוא
עברית, נפלה כינה מראשה של בת הרב על החומש ואמא היתה נבוכה
בשבילה, אבל לא רק בת הרב היפה היתה מכונמת, כולם היו. לכן
כשהייתי נדבקת בכינים שהייתי מביאה מבית הספר ואמא היתה נדבקת
ממני, את הראש שלי היא היתה חופפת בחמרים מבית מרקחת אבל את
הראש שלה היתה רוחצת בנפט ומתבוננת באמבטיה שהשחירה ואומרת
בשמחה גלויה: ניצחתי אותן! בלאגר טיפלו בכינים בעזרת נפט, אבל
שם זה לא היה רק עניין של גירודים.
שם הכינים הדביקו בטיפוס, ומטיפוס מתו אנשים כל יום. תרופות לא
היו.
ועוד אמא סיפרה על בת הדודה שלה ששברה את היד והגרמנים לא
אפשרו לה לקבל טיפול והיד השבורה התאחתה עקום. בגלל היד
המעוקמת לא יכלה בת הדודה לטפל בתינוק שלה.
ככה כאלה סיפורים היתה אמא מספרת על הלאגר בקול רך. הם לא היו
דומים לסיפורים על השואה מהטלויזיה. הם היו עצובים אבל לא
מפחידים. חלק מהם היו אפילו מצחיקים. ואפילו כשספרה על ערימת
הגולגלות של הגרמנים שנורו על ידי הרוסים ששחררו את המחנה, זה
היה דמיוני כמו סצינה מסרט מצוייר. אחר כך היתה שרה שירים
עצובים ברוסית. אני לא אהבתי את השירים האלה שעטפו את הבית
במלנכוליה שאי אפשר היה לשאת. תמיד רציתי שתפסיק איתם אבל גם
ראיתי איך עיניה מתמלאות דמעות ואיך חיוך עצוב מתפשט על פניה
היפות וכדי לשמח אותה הייתי מבקשת שתשיר עוד.
כל הסיפורים האלה ששמעתי בילדות שוב ושוב היו על 'המקום' ההוא
שהם היו בו. היא וסבא וסבתא ניצלו, אבל הסבתא ציפורה שהיתה
בטרנסילבניה הגיעה לאושוויץ. 'הגרמנים שרפו אותה' היתה אמא
אומרת. ציפורה, הסבתא השרופה, מתה בשואה. 'ה-שואה'. הם, לעומת
זאת, היו במן מקום כזה. על יד. ככה חשבתי.
רק בגיל עשרים הבנתי שהם לא היו על יד. שהם היו בתוך. שלוש
שנים בגיהנום, אמא, אבל את הגיהנום שלך לא הזכירו בטקסים
ובספרים אז אני לא חיברתי, זה נראה לי תמיד על יד. סיפור אחר.
לא קשור.
בבית הספר אמרו שלניצולי שואה יש מספרים על הידיים ושהם מקבלים
פיצויים מהגרמנים. לך לא היו לא מספרים ולא פיצויים.
(כשהייתי ילדה לא קיבלת והיום כן. המדינה לקחה את רוב הכסף
לעצמה ולכם נתנו לתעות בסבך הפרוצדורות. רק מי שפענח אותן
בזמן, קיבל בזמן)
ואני לא מבינה למה אף פעם לא אמרו טרנסניסטריה כשאמרו אוושוויץ
מיידאנק סוביבור טרבלינקה טריזינשטאט. למה בעצם שם הגיהנום שלך
לא נכנס לקאנון של הטקסים ותוכניות הטלויזיה והמקראות לבתי
הספר.
זה כל מה שהיה לי אמא, הקאנון הקבוע, שנה אחרי שנה. אמרו לי
שזו השואה, ה-שואה, לא הבנתי שיש קשר בין זה לבין הסיפורים
שלך. התבונה המפוארת שלי, ילדה מחוננת ותמיד בוגרת לגילה, לא
הספיקה כדי להבין. שזה זה. זה בדיוק זה. זה לא היה על יד, איפה
שהייתם. זה היה בתוך. |