הדברים שרציתי לומר, מסתכמים בחישוב גס, פלוס מינוס במליון,
ואף יותר, מה לעשות, אני מסוג האנשים שיש להם דעה, על כל נושא
בעולם, אני חייבת להגיב על הכל ולא פוסחת על שום הזדמנות
להשמיע את קולי, או לכתוב את מילותי.

למה להקשיב דווקא לי? אתם שואלים!

ואני עונה, קודם כל, מי אמר שצריך להקשיב רק לי, אפשר להקשיב
לי ולעוד הרבה אחרים, ודבר שני ולא פחות חשוב, יש סיכויים
קטנים, קלושים ובלתי משמעותיים ביותר, שבניגוד לאחרים דעותי
אינן שגרתיות, מכיוון שאינני בנאדם שגרתי, או במילים אחרות -
דפוקה, מה לעשות לא כולנו נולדנו נורמליים, וכדברי אימי שתחיה
"אין אף פסיכיאטר בעולם שיטפל במקרה שלך".

בהתחשב בכך, מצאתי את עצמי, מדברת, פשוט מדברת על הכל עם כולם,
ללא הבדל של דת, גזע או מין, אצלי אין הפליות, מבחינתי כולם
כשרים להקשיב לי וכשאין לי (לא מה לומר אלא מי שיקשיב לי) אני
פשוט מעלה את הדברים על הכתב, כותבת בכל מחיר, בתקווה שמישהו,
ירצה לקרוא, וגם אם לא זה לא ממש אסון, העיקר שהדברים יצאו
מהסיסטם המרכזי שנקרא - אני.

כמה אפשר לשמור בבטן? תראו כמה יש לי לומר על העובדה שיש לי
דברים לומר, אז אולי תתחילו לנסות להבין כמה יש לי לומר על
הרבה דברים אחרים, אתם יודעים, הקצת יותר משמעותיים בחיים, אז
פלא?

ממש לא, למרות שאם תשאלו אותי (ואת מי עוד יש לכם לשאול), אין
הרבה דברים מפליאים בעולם, הכל די חוזר על עצמו, שום דבר לא
משתנה רק מתמחזר, אנחנו לא המצאנו כלום, לא ממציאים כלום ובטח
ובוודאי שגם לא נמציא כלום, הכל כבר נעשה לפנינו על ידי מישהו
אחר, הכל כבר נאמר (לא שזה מונע בעדי מלהגיד את זה שוב) לפנינו
על ידי מישהו אחר, שום דבר לא חדש ובטח שלא מפליא.

אז זהו, אלו היו כמה דברים שרציתי לומר, על כך שיש לי כמה
דברים לומר, כמובן שנותרו לי עוד כמה מילים לומר בנושא, וכן על
עוד מלא דברים, שאפשר לומר עליהם כמה מילים, אבל צריך להשאיר
משהו גם לפעם הבאה לא?

האמת, צודקים, מי אמר שצריך להשאיר משהו, לפעם הבאה, או אפילו
לפעם אחרת, מי אמר שאי אפשר למצות את הכל עד תום בפעם הזאת,
ומצד שני מי אמר שאפשר למצות משהו עד תום, מה אם דברים לא
מגיעים לידי מיצוי אף פעם? מה אם לא חשוב כמה נטחן את הדברים
מכל הכיוונים הם לעולם לא ימוצו ותמיד נוכל להמשיך ולמצות אותם
עוד ועוד ועוד נקודה מעניינת אתם לא חושבים? בכל אופן אני
חושבת ככה ובסופו של דבר, זה מה שחשוב.