"אמרת לי שאני לא אמות" היא אמרה בקול חלש, קול שבקושי הוא
הצליח לשמוע "נכון, אמרתי" הוא ענה. הוא נזכר באותו היום שאמר
זאת, ממש לפני ימים אחדים, כמעט שבוע. היא ישבה בביתה, בקושי
זזה אבל עדיין, היא בכתה, היא פחדה, זאת הפעם הראשונה שהיא
הראתה לו שזה מפחיד אותה- המוות. אבל עכשיו, פה , בבית חולים
הכל נראה מפחיד יותר , היא שם, שוכבת בין המכונות על המיטה,
הכל לבן והיא כאילו בשביל להשתלב עם אותו גוון שהפך אצלו בראש
עכשיו לצבע מזעזע, היא גם איבדה את צבעה והפכה ללבנה כשלג.
"ואת לא תמותי" הוא המשיך את דבריו. היא ניסתה לחייך אליו, הוא
יושב פה איתה, פה בבית חולים ומנסה לשכנע אותה שהכל יהיה בסדר,
כל-כך מנסה לעזור, אך יצא לה רק חיוך עקום שמראה כמה קשה לה.
היא ניסתה להרים את גופה מהשכיבה שבה היתה כרגע אך נפלה אחורה.
הוא נבהל וקם אליה. הוא הסתכל עליה בבהלה וראה דמעות בעיניה,
היא בוכה ללא קול והוא יושב שם לידה ומרגיש חסר אונים. כך היא
שכבה כמה דקות שנראו נצח ואז נרדמה. הוא ראה איך היא לאט לאט
נחלשת עד שראה את מה שהכי פחד לראות, את אותו קו- מתישר ונשאר
כך, הוא רצה לקרוא לרופא, הוא ידע שהוא חייב לעשות זאת, אבל
הוא לא עשה זאת, לא יכל, רגליו לא יכלו לזוז, הוא היה משותק.
הוא הכריח את עצמו וקם והתחיל ללכת, פתאום הוא הסתובב, הלך שוב
אליה ונשק לשפתיה קלות. את הנשיקה הזאת אשר היא תמיד חיכתה לה
והיתה מוכנה לעשות בישבילה הכל. הכל. אפילו למות בישבילה. והוא
ידע. הוא רץ מהר לקרוא לרופאים. והוא ידע. |